בשבועיים האחרונים טיילתי בדרום איטליה. חוף אמלפי והעיירות הציוריות, הן מקור משיכה למיליוני תיירים מכל רחבי העולם, אבל מי שמכיר אותי יודע שעל כדורגל טוב אני לא מוותר וכך ניצלתי את ההזדמנות והגעתי לצפות, יחד עם שותפי למסע, כדורגלן העבר של הפועל נצרת עילית, גדי שר, במשחקה של נאפולי נגד פארמה, במסגרת המחזור השלישי בסרייה A בליגה האיטלקית.

אבל לפני שנגיע למשחק נספר קצת על נאפולי. עיר די מלוכלכת, שמדי יום מוצפת באלפי תיירים שמגיעים לביקור בן כמה שעות עם האניות שעוגנות בנמל. "כל מי שמגיע לנאפולי תבין עד כמה מראדונה היה גדול וכמה מכבדים אותו בנאפולי", הסביר לי ידידי יגאל שושן, מעריץ של דייגו הגדול ומי שביקר לפני מספר שנים בנאפולי. האגדה, מסתבר, לא מתה, גם הרבה שנים אחרי שעזב את העיר והוא כבר אינו בין החיים.

מהר מאוד הבנתי שלכל תושבי העיר יש אליל אחד: דייגו ארמנדו מראדונה, האיש שבזמנו הביא כמעט במו רגליו אליפות לדרום העני, למרות שבשקט יכול היה לקבל חוזה בכל קבוצה בכירה באירופה.

מראדונה נרכש על ידי נאפולי תמורת סכום של 7.4 מיליון דולר, ששבר את שיא ההעברות בכדורגל העולמי. ההימור שלקח נשיא נאפולי, נציגת הדרום העני של איטליה קורדו פרליאנו, השתלם. מראדונה הפך לכוכב בקרב אוהדי הקבוצה והוביל את הקבוצה לשיא הצלחתה עם זכיות בגביע אופ"א בשנת 1989, בשתי אליפויות של הסרייה א' בעונות 1986/1987 ו-1989/1990, סגנויות בעונות 1987/1988 ו-1988/1989 ובסופר קאפ האיטלקי בשנת 1990. בסך הכל ערך במדיה 188 הופעות וכבש 81 שערים.

ברחובה הראשי של נאפולי, ויה דה טולדו, אין בעל באסטה שמכבד את עצמו שלא מציע למכירה חולצות של מראדונה, צעיפים וכובעים. פוסטרים שלו מתנוססים מכל עבר ואפילו בתחנת הרכבת ובנמל התעופה יש תמונות שלו. "דייגו בלבנו לעולם ועד", אומר לי פבריציו, נהג מונית מקומי, "לעולם לא נשכח מה הוא עשה בשביל הכבוד של הנאפוליטנים. כשהוא נפטר לפני ארבע שנים כל נאפולי בכתה".

האגדות מספרות שבמרומי ההר מעל העיר הקים אוהד כדורגל מקומי מקדש לכדורגלן הנערץ. ביום בהיר אחד החליט דייגו לראות בעצמו את המחווה והגיע בשעות הבוקר המוקדמות למקום, בהנחה שהמקום עדיין ריק ואין אנשים, אלא שלרוע מזלו הוא התגלה, במקום פרצה מהומה ודייגו נמלט במהירות שיא.

"לא איטלקים, נאפוליטאנים גאים"

כאמור, היה גם כדורגל. נאפולי אירחה את העולה החדשה פארמה, בדרך למגרש אלפי אוהדים כבשו את המטרו, רובם ככולם בחולצות תכולות של נאפולי או נבחרת ארגנטינה, כשעל רובן מתנוסס כמובן המספר 10, של דייגו האגדה.

הכניסה לאצטדיון המיושן, שנבנה ב- 1959 ונקרא במשך עשרות שנים אצטדיון סן סירו, אך לאחר מותו של דייגו מראדונה הוסב השם ומשנת 2020 נקרא אצטדיון דייגו ארמנדו מראדונה, התנהלה באיטיות מחרידה, לא משהו שמזכיר כדורגל אירופי בשנת 2024, אבל בנאפולי רגילים, לא מתלוננים. האצטדיון הישן היה מלא עד אפס מקום, סולד אאוט. האצטדיון המכיל 60 אלף מקומות יש לציין.

בתור המשתרך בכניסה אומר לנו אחד האוהדים, גם הוא עונה לשם פבריציו: "פארמה מפחידים אותי, הם קבוצה של צעירים שרצים ללא הפסקה. יכולים לעשות לנו הרבה צרות".

ואכן פבריציו ידע על מה הוא מדבר. פארמה שלטה בקצב המשחק, יצאה להתקפות מתפרצות שהביכו שוב ושוב את הגנת נאפולי, שבנס ירדה למחצית בפיגור מינימלי. אנז'-יואן בוני העלה את פארמה ליתרון בדקה ה-19 והאורחת חלמה על ניפוץ הרצף הלא מחמיא: 14 משחקי חוץ רצופים בסרייה A ללא ניצחון (רצף שהתחיל בעונת הירידה).

אבל בדקה ה-76 הכל התהפך, כשהקבוצה שלו ביתרון 0:1, שוער פארמה, זיון סוזוקי, יצא הרחק מהשער בצורה מיותרת וחסרת אחריות, פגע בדויד נרס ומיד ראה את הכרטיס האדום. פארמה סיימה את מכסת החילופים שלה והמגן אנריקו דה פראטו נשלח לעמוד בין הקורות.

ההתפתחות הובילה לתוספת זמן ארוכה ואז בוצע המהפך הגדול. רומלו לוקאקו, שנכנס להופעת בכורה בדקה ה-63 קבע 1:1 בדקה ה-92, ופרנק זמבו אנגיסה השלים מהפך בדקה ה-96, עם נגיחה מעל ידיו של דה פראטו האומלל. 1-2 לנאפולי והקהל היה באקסטזה, עודד וחגג ולא שכח לציין: "אנחנו לא איטלקים, אנחנו נאפוליטאנים גאים".