יגאל שריקר היה על מסלול מאוד רציני בחיים. הוא שירת כאיש קבע בחיל האוויר, כמבנאי מטוסים, וחי את החיל עוד כשהחל בשירות בדרום ואחר כך עבר לרמת דוד, כאשר בעקבות המעבר הוא גם השתקע ברמת ישי הסמוכה.

האירוע ששינה את חייו קרה במלחמת לבנון: הזעיקו אותו ואת צוותו לטפל במסוק שנפגע מטיל והתרסק, וכחלק מלחץ האירוע עצמו הוא שכח לשים על עצמו את ציוד המיגון הדרוש לטיפול בחומרים הנדיפים המצויים במסוק המרוסק. כתוצאה מכך, הוא שאף לריאות את אותם חומרים ומצא עצמו מאושפז, פגוע ריאות, במשך חודשים.

"בני המשפחה כמובן עוטפים אותך כל הזמן בזמן שאתה פצוע ומאושפז בבית החולים, אבל במשך רוב היום אתה יושב לבד. רופא בא לבדיקה שגרתית פעם ביום, וזהו. יום אחד שכבתי במיטה, ופתאום נכנס לחדר מישהו מחופש לליצן, נראה לא קשור למקום ולסיטואציה. אני הייתי בדיכאון מהמצב שלי, לא ממש היה לי חשק לשמוע אותו – אבל הוא התעקש".

"אין לי יום הולדת היום"

שליקר ממשיך לתאר את המפגש ששינה את חייו: "הוא אמר לי שהוא בא במיוחד בשבילי, ואני חשבתי – מה אני ילד? מישהו שלח לי ליצן? הוא אמר 'יש לך יום הולדת היום, לא?', ואמרתי לו 'אחי, אתה טועה, אין לי יום הולדת היום', אז הוא ישר ענה 'איזה צירוף מקרים, גם לי אין יום הולדת היום', והוא ישר התחיל לקפץ ולרקוד סביב המיטה שלי ולשיר 'היום אין יום הולדת, היום אין יום הולדת ליגאל!'. בהתחלה זה היה קצת מביך, אדם מבוגר, בן כחמישים, מקפץ ושר סביבי, אבל לאט לאט זה נהיה יותר ויותר מצחיק…".

יגאל גם מספר על קסם מיוחד שאותו ליצן רפואי עשה, בו שרשרת וטבעת נכרכים אחד בשני כשהליצן עושה את זה, אבל כשהוא ניסה זה לא עבד. "הוא אמר לי 'לא אמרת את מילת הקסם, תגיד הוקוס פוקוס בילי בוקוס', ואני כמו אהבל קניתי את זה ועדיין לא הצלחתי. ואז הוא אמר לי 'שכחת לומר אבא שלי אוכל קוקוס', וכאלה. כל הזמן ניסיתי לשכנע אותו לגלות לי איך עושים את זה, והוא כל הזמן משך אותי עוד עם שטויות מצחיקות. הוא אמר לי 'אין בעיה', אני צריך לקבל אישור משרה נתניהו, ועושה את עצמו כאילו מתקשר מתוך נעל גומי של ליצן… מצאתי את עצמי איזו שעה, שוכח מהצרות, צוחק ונהנה".

הנכות שנקבעה לו היא לצמיתות. הוא נצטווה על ידי רופאיו שלא להתקרב עוד לחומרים המסוכנים של המטוסים, ועל סף הפנסיה הוא עבר להדרכה של המקצוע בבסיס רמת דוד, עד הפרישה הסופית לפנסיה. תוך כדי ההכנה לשחרור, בעודו במדים הוא כבר נרשם לקורס ליצנים רפואיים.

ש: מה משך אותך לזה?

יגאל: "הוא בעצם בא לקחת אותי מהמקום הכואב הסובל הדיכאוני הזה, ולרגע אחד ניתק אותי ולקח אותו למקום אחר. את זה הבנתי רק בדיעבד. אמרתי לעצמי, זה מה שאני רוצה לעשות גם. מאותו רגע אמרתי לעצמי תשמע, הוא יצא מהחדר לא רציתי שהוא ילך. הוא כל הזמן היה בקטע שלו, זה כאילו פאנץ' ועוד פאנצ' ועוד פעם ואתה כל הזמן כאילו לא מבין, אתה כאילו מנסה לקחת אותו ברצינות והוא בעצם מסתלבט עליך… בהתחלה רציתי להגיד לו ללכת, בסוף אני לא נותן לו ללכת, אתה לא יוצא מפה עד שאתה לא מגלה לי את הקסם".

כמו טסט ראשון לרישיון נהיגה

קורס ליצנים רפואיים הוא לא קורס קצר, הוא נמשך באינטנסיביות במשך שבעה חודשים, עם מפגשים שבועיים של חמש שעות. "הגעתי לעמותת 'שמחת הלב', שהיא אחת העמותות המכשירות ליצנים רפואיים. כבר מאז אותו מפגש עם 'ד"ר קפיץ המקפיץ' בחדר האשפוז שלי ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. עוד לפני שנים למדתי משחק, וגם תמיד בצבא שהיה ערבי הווי, התנדבתי ראשון להיות בצוות הבידור. הייתי המצחיקן של החבר'ה".

ש: הגעת מהבסיס לקורס?

יגאל: "כן. החברים בקורס תמיד היו משועשעים ונדהמים מזה. רוב האנשים היו או סטודנטים או גמלאים, ופתאום בא מישהו על מדים ונכנס לקורס. דווקא החברים והמשפחה שלי מאוד עודד אותי ללכת לכיוון הזה, הם תמיד אמרו לי שזה מתאים לי מאוד".

הקורס כאמור לא קצר, ויש גם בסופו סטאז'. יגאל: "בעצם אחרי שלמדת את המדריכים  אומרים לך בוא ניקח אותך עכשיו לבית החולים, לסיטואציות אמיתיות, לתרגל כל מיני תרגולים במצב אמיתי. עוד לפני זה למדנו בכיתה, למדנו את ארגז הכלים של הליצן, קצת לדעת אינטליגנציה רגשית קצת למדנו את הקסמים, קצת בלונים, קצת פנטומימה, את הג'יבריש… עכשיו, בוא נראה אותך לוקח את כל זה ומיישם את ארגז הכלים הזה בשטח, כמו איך אתה נכנס לחדר? איך אתה פונה לחולה? יש כללים".

ש: איזה כללים למשל?

יגאל: "איגוד הליצנים מוציא לך אישור, שבלעדיו אי אפשר להיכנס לבתי חולים, כדי שלא ייכנסו מתחזים ועבריינים ויגעו בחולים בצורה לא ראויה או חס וחלילה מינית. יש גם כל מיני שאלות שאסור לשאול, כמו 'מה נשמע? איך אתה מרגיש?', כדי לא לקחת אותו למקומות של המחלה או הפציעה, הרעיון הוא להסיח את דעתו מההרגשה שלו או ממצבו הרפואי באותו רגע".

ש: איך מתרגלים אותך לפני היציאה לשטח הראשונה שלך?

יגאל: "בכיתה הייתה הדמיה, אחד חולה אחד מטופל אחד הרופא ואחד ליצן, בזמן שאתה לא מכיר את המצב הרפואי של הפציינט שתגיע אליו, מלמדים איך אתה עושה את זה נכון? ואיך אתה קורא מפה? לומדים לזהות מתי מטופל באמת זורם איתך ורוצה, ומתי אולי הוא לא רוצה והוא לא בקטע. צריך לדעת איך לדעת לעצור ואיך לצאת בשיא. את כל זה אתה לומד קודם כל בכיתה. תרגול מעשי אנחנו עושים את זה כמו שבצבא אתה עושה 'על יבש', אחרי זה 'רטוב', אותו דבר, אז עשינו את זה בכיתה".

ש: איך מרגישים לפני שאתה נכנס פעם ראשונה לחולה?

יגאל: "התרגשות כמו טסט ראשון של רישיון נהיגה, אותו דבר… יש לך בוחנים, ליצנים מקצוענים של העמותה שהם מלווים אותך, מגיעים איתך ביחד ואומרים לך בבקשה תיכנס ומחכים ליד הדלת ומסתכלים עליך, ואתה יודע איך הם יודעים ומסתכלים על כל דבר שאתה עושה".

פק"ל צחוק

יגאל זוכר את הפעם הראשונה שהוא נכנס במסגרת הסטאז' שלו לחדר של חולה בבית החולים בנהריה. זה היה במיון ילדים, והיה שם ילד שנפצע בתאונת אופניים בין היתר מגדר מתכת שפגעה בו ופצעה אותו, והיה צריך להזריק לו אנטי טטנוס נגד זיהומי מתכות.

יגאל נזכר: "הוא היה ילד בערך בן 5, בכי מטורף, לא משתף פעולה עם צוות, לא משתף פעולה עם האחיות. ההורים שלו מדברים והוא בכלל לא שומע אותם, הוא רואה את כל הרופאים ואת כל האחיות. הוא בעצמו מבוהל. נכנסתי ואמרתי לו 'אני באתי לפה בשבילך, בוא נעשה משהו'. הוצאתי בועות סבון וגם עשיתי חרב מבלון. נתתי לו משימה – לפוצץ בועות עם חרב עשויה מבלון אמרתי לו שאם הוא מצליח, הוא מקבל פרס… שאלתי את האמא מה הוא אוהב, היא אמרה שהוא מת על סוכריות, ישר הוצאתי מהפק"ל שלי סוכריה על מקל…".

ש: יש פק"ל ליצנים?

יגאל: "בטח, זה פק"ל צחוק. אני גם אוהב סוכריות בלי קשר… הרופא היה צריך להזריק לו זריקה נגד חלודה, עם המחט, והיה צריך להסיח את דעת הילד. אז אני אומר לילד 'תשמע, אתה צריך לפוצץ  לפחות 20 בלונים בבת אחת עם החרב. הוא התחיל, ואנחנו סופרים לו את הבועות שהוא מפוצץ… סופר אחד, שתיים, ארבע… הוא לא הרגיש בכלל את המחט שנכנסה לו ליד השנייה ההורים הסתירו ממנו היד, הרופאים כבר מוציאים את המחט אחרי הזריקה, ואני אומר לו 'כל הכבוד' עשינו לו טקס הענקת סוכריה".

ש: רופאים יודעים להעריך את העבודה הזו שאתם עושים עם החולים?

יגאל: "את הליצנות הרפואית המציא אמריקני בשם פאטץ' אדאמס, שאותן גילם אחר כך בסרט על חייו רובין וויליאמס האגדי. בהתחלה רופאים התנגדו לדבר הזה, אבל הבינו את הערך של זה בכל העולם בהדרגה. הרופאים מטפלים במחלה עצמה, אבל נוצרה הבנה שצריך גם לטפל בנפש שלהם לצד העניין הרפואי עצמו. בוודאי שהם יודעים את הערך של זה היום, יש אפילו ליצנים רפואיים בשכר מבתי החולים, בתי החולים עצמם מכירים בערך של המקצוע הזה".

ככה נולד "דוקטור לולי מצחיקולי", שזה שם הבמה של יגאל מאז שהחל לעסוק בזה באופן מקצועי.

ש: מתפרנסים מזה?

יגאל: "יש כאלה שמקבלים שכר מזה, אני הולך לבתי חולים ובתי אבות בהתנדבות, כדי לא להיות מחוייב לבית חולים מסויים או לשעות מסויימות. אני כן מתפרנס מהעברת קורסים והשתלמויות גם לכאלה שרוצים להיות ליצנים רפואיים, וגם לרופאים ממש, על ערך הצחוק ותרומתו לבריאות".

פרופורציות

יגאל מספר על האינטראקציות עם הילדים במחלקות השונות. "להתחבר עם ילדים זה קל כי ילדים הם תמימים. בגלל שהם תמימים רואים כמה ילדים אוהבים את זה וכמה זה מדליק אותם. מושך אותם גם בובות, זה קטע שעובד, אני למדתי להיות פיתום, אני עובד עם בובה, משחק עם הקולות. אז לפעמים כשהם רואים מבוגרים זה מרתיע, אבל כשהם פוגשים בובה הם יותר מתחברים אליו ואז הבובה מדברת איתם ואתה בעצם לא קשור בכלל לסיטואציה.

"זה כיף לא נורמלי, הם מוציאים לי סודות שהם לא מספרים לאף אחד, לא למורים ולא להורים שלהם, ופתאום היה מקרה שילד סיפר לבובה שעשו עליו חרם. אני מעביר את זה להורים, לגורמים שיטפלו בזה אחר כך. אני אומר לך מניסיון אז אין איזה כוח עצום לבובה.

"לעומת זה מבוגרים הם ביישנים, צריך להבין איפה הם צריכים אותנו, אם תראה את בתי האבות, אנשים מתים משעמום. שמה בבוקר הם מקבלים תרופות וזה ואחר כך אין להם אין מי שידבר איתם. מספיק שאני אשב איתו ואדבר איתו, משחק איתו שש בש או דמקה או שחמט, עשית לו את היום. אם ניתן לו לעשות ונטילציה, אתה תגלה שזה אנשים שהקימו את המדינה, שנלחמו במלחמות ישראל פשוט אין אף אחד מתעניין בזה, זה לא מעניין את אף אחד, אין לאף אחד זמן לזה…

"אני מרוויח מזה מרוויח פעמיים, אני גם שומע סיפורים שאפילו אני לא ידעתי על זה, וגם שאני מבין את הצרות שלהם, הצרות שלי זה כלום, שום דבר יחסית לצרות שלהם. מקבלים פרופורציות. הייתי פעם בבית חולים שיקומי ועשיתי בלון בצורת לב למישהו, אחרי שבוע אני מגיע ועדיין רואה את הבלון בחדר שלו והצוות אומר לי שהוא בקושי מסכים ללכת להתקלח, כי הוא פוחד שיגנבו לו את הבלון. זה הכח של העשייה הזו".

ש: ובגלל הסיפור האישי שלך, יש לך רגישות מיוחדת לחיילים פצועים?

יגאל: "כן. בהתחלה זה כמו שאני הייתי, הם מתביישים, לא משתפים פעולה, אבל אתה רואה אותם לאט לאט הם נפתחים. אתה יודע, לפעמים אתה לא צריך לעשות כלום, אתה בא עם הבגדים המצחיקים או עם הפאה, והם כבר צוחקים. זה מה שהיתרון שאתה לא צריך לעשות שום דבר".

ילדי מפונים בקיבוץ נחשונים

השביעי באוקטובר תפס את יגאל, כמו כולנו, בהפתעה גמורה. "וואו, קודם כל אותי זה תופס פה בבית ביום שבת. כולי מתוסכל שאני לא יכול לעשות כלום. תכלס בכל זאת היית 30 שנה בצבא ופתאום אין לי כלום ושום דבר לעשות. אחרי יומיים אמרה לי רכזת המתנדבים בעמותה שיש 100 ילדי מפונים מהדרום בקיבוץ נחשונים, ישר לקחתי את האוטו, לקחתי את כל הציוד שלי, לקחתי את הבן שלי, הלכתי, וראיתי את כל הילדים בהלם, הילדים שלי שלפני יומיים שרפו להם את הבתים וזה הם היו פה בקיבוץ. עשינו להם פעילות הפעלה, שימחנו אותם, הסחנו את דעתם לשעתיים מהצרה הזו".

ש: ויש בכלל כח להצחיק אחרי כזה אסון לאומי?

יגאל: "לא, אני בדיכאון אבל אני יודע שהם עוד בטראומה, אני רק בטלוויזיה ראיתי את מה שהם עברו בלייב, זה יכול להיות נזק בלתי הפיך, המעט שאני יכול לעשות עבורם זה רגע אחד זה לנתק אותם מהטראומות, לגרום להם לצחוק. הגיעו שחקני מכבי חיפה, הייתה שחקנית שהצטלמה איתם, אמרתי אני בא לפה להיות איתם לא משנה מה!".

ש: הופעת גם לפני חיילים פצועים?

יגאל: "כן, בטח. היה אחד חובש כיפה, קטוע רגליים, שנכנסתי אליו, והוא כל הזמן חייך. בשלב מסויים אני שואל אותו, למרות שבעצם אסור לי לקחת אותו לכיוון הזה, איך אתה מחייך כל המזן במצבך? הוא עונה שכל צוות הטנק שלו נהרג, ורק הוא נשאר חי, והוא שמח בשביל ההורים שלו שנשאר להם הילד חי, כי הוא פגש את ההורים האבלים של חבריו המתים. הוא הרגיש שיש לו השגחה פרטית מלמעלה ששמרה אותו בחיים".

"תן לי דו"ח!"

יגאל, בן למוצא הודי, מספר גם על הקארמה המיוחדת שהוא פגש במקצוע הליצנות הרפואית. "כאן ברמת ישי נסעתי לפני כמה שנים טובות ברחוב האלון, שהיה פעם דו-סיטרי, מיד אחרי שהפכו אותו לחד סיטרי, נגד כיוון התנועה. עצר אותי שוטר וביקש רישיונות, והתחננתי שלא יתן לי דוח. הוא בדק את העבר התעבורתי שלי שהיה נקי, ואמר לי שהפעם הוא משחרר אותי אבל בפעם הבאה שהוא רואה אותי הוא יתן לי דו"ח.

"עברו אולי ארבעה חודשים, אני מגיע להתנדב בבית חולים בנהריה , אומרים שיש במחלקה איזה שוטר שנפל על אופנוע ובשיקום שם וזה בן אדם על הפנים, לך כן תעשה אותו שמח אותו וזה. ישר זיהיתי את השוטר, ואיך שנכנסתי דרשתי שייתן לי דוח. הוא לא הבין למה, והתעקשתי – 'תן לי דוח!'. הורדתי את הפאה והאף האדום, והוא זיהה אותי, וצחק בקול גדול. כתבתי על זה פוסט בפייסבוק, ובגלל פוסטים כאלה חברים שלי, אחד מהם מנכ"ל גדול, גם הפך לליצן רפואי".

ש: ישראל כבר חזרה לחייך אחרי הטראומה של השבעה באוקטובר?

יגאל: "עוד לא. חזרנו מהר מדי לשישה באוקטובר, לריבים שלפני. כן ביבי, לא ביבי. החיים לימדו אותי שרק ביחד מנצחים".

ש: פגשת את אותו ליצן רפואי שבזכותו הלכת למקצוע הזה?

יגאל: "לא, בבית החולים אמרו לי שהוא הפסיק לפני שנים להתנדב. אני אבל מגדל דור של ליצנים רפואיים בעצמי בקורסים שאני מעביר דרך עמותת 'שמחת הלב'. כל מי שמתעניין, בכל גיל כמעט, יכול להצטרף לעשייה החשובה הזו. מסתבר שליצנות זה עסק רציני…".

ש: ומה אתה מאחל לעצמך ולקוראים?

יגאל: "זו זכות ענקית להמשיך ולתת. אני רוצה מבורא עולם כמה שיותר כח וזמן לעשות את העבודה החשובה הזו. שתמיד נהיה בצד הנותן ולא המקבל. אני יודע מה זה להיות בצד המקבל, ואני יודע מה הערך העצום של לתת חיוך וצחוק ברגעים רפואיים מורכבים מאוד".