הראיון עם סורין קובליו, תושב רמת ישי בן 70, נשוי + 4 וסב ל-9, לא היה יכול להגיע בזמן טוב יותר. קובליו, פדוי שבי ממלחמת יום הכיפורים בחזית הסורית, ציין בשבוע שעבר 50 שנה בדיוק לשחרורו מן השבי, ושלושה ימים אחר כך שוחררו במבצע צבאי מדהים ארבע חטופים ישראליים משבי החמאס.

קובליו, למרות העינויים והשבי הקשים, "מורעל" על הצבא. הוא מספר שאחרי שחזר מן השבי, נותרו לו כמה חודשים לשירותו הסדיר, והציעו לו להשתחרר. "סירבתי", הוא אומר, "אני אוהב את המדינה והצבא". לא רק שהוא לא השתחרר, הוא גם חתם קבע לארבע וחצי שנים נוספות.

קובליו מספר בגלוי על הנפילה בשבי, על העינויים שעבר, על שמחת השחרור וגם על החיבור שנמשך עד היום למדי צה"ל ולשירות מילואים בהתנדבות אותו הוא עושה גם בימים אלו, כאשר גם במלחמת "חרבות ברזל" הוא שירת 4.5 חודשים ברצף במילואים!

הטרמפ שכמעט מנע את הנפילה בשבי

סורין קובליו התגייס בשנת 1971 לצנחנים, ובילה את רוב השירות שלו ברמת הגולן. בתחילת 1973 הוא סופח כתצפיתן במוצב החרמון. קובליו: "מפקד הפלוגה שלי בצנחנים הציע לי ללכת זמנית למוצב החרמון במקום אימון במקום אחר, אז חשבתי שזה יכול להיות מאתגר. היה לי טוב, אז המשכתי בתפקיד ועזבתי את הפלוגה המקורית שלי". בהמשך קובליו גם מונה לרס"פ המוצב.

המלחמה תפסה את קובליו לאחר כחמישה חודשים במוצב החרמון. בחמישי לאוקטובר 1973, יום שישי, הוא היה צריך לצאת לסוף השבוע הביתה. קובליו: "גרתי אז בחיפה. אז זה לא היה כמו היום, לקח בערך ארבע שעות נסיעה כדי להגיע מאיזור החרמון חזרה לחיפה. אני זוכר שהייתי רואה בתצפיות ממוצב החרמון את חיפה, עם המשקפת שלי, ותמיד הייתי אומר 'יא אללה, אני רואה את חיפה אבל במרחק של ארבע שעות מהבית".

סורין ירד בסביבות שתיים וחצי בצהריים לאיזור הכפר בוקעתא שברמת הגולן, כדי לתפוס טרמפים חזרה לחיפה. הטרמפ לא הגיע, אבל הודעה על כוננות גבוהה כן. "נשמתי נשימה עמוקה, באסה גדולה, אבל עלינו על רכב חזרה למוצב".

כוננות ספיגה ותחילת כיבוש המוצב על ידי הסורים

גם אז, עוד לא דיברו על מלחמה, אלא על כוננות ספיגה ליום קרב נוסף. "קרה שם כל הזמן מה שקורה היום בעזה. היתה התשה, כל הזמן היו שם ימי קרב עם הסורים", מספר קובליו, "כמה ימים קודם שבעה מטוסים סוריים הופלו בשמי ישראל במסגרת יום קרב כזה. חשבנו שזה מה שהולך לקרות".

במוצב היו בסך הכל כ-30 לוחמים, ועוד אנשי מודיעין, סגל ולוגיסטיקה. יומיים לפני המלחמה הגיעו חיילי מודיעין של חיל האוויר למוצב, ונקלעו לקרבות. המוצב עצמו היה בתוך "לשון" יבשתית שפלשה לגולן הסורי, אשר בדיעבד נותקה קרקעית על ידי כוחות קומנדו סוריים כבר בתחילת המלחמה.

אבל החיילים בתוך המוצב לא ידעו זאת עדיין. הם שמעו הפגזות החל מצהריי השישי לאוקטובר, יום הכיפורים, וחשבו שמדובר בעוד יום קרב שגרתי.

ש: מתי הבנת שזאת מלחמה ולא עוד יום קרב?

קובליו: "אני רק ביום השביעי של הקרבות, פחות או יותר כשנפלתי בשבי, הבנתי שזאת מלחמה ולא רק קרבות מקומיים במוצב שלנו. לא הבנתי שזה כל הרמה, שזה גם מצרים".

קובליו זוכר כל פרט מאותו יום. הקרבות החלו בהרעשה ארטילרית כבדה. "אני זוכר שירדתי לעמדת 'דליה', יחד עם סרן גדי זידובר ז"ל, מפקד המוצב. משם ראינו את הכל, זה היה באמת 'העיניים של המדינה'. ראינו שני 'פאנטומים' שלנו טסים מתחתינו. כמה דקות קודם קיבלנו דיווח מהר דב על מסוקים סוריים באוויר, וראינו אבק מהצד הסורי שמראה על כלים כבדים שזזים לכיוון הגבול".

בתחילה, אנשי המודיעין במוצב ביטלו את האפשרות שזו פשיטה סורית על המוצב. קובליו: "הם אמרו לנו ש'הסורים סיימו אימון, לכן רואים את התזוזה'. לא היה ברור מה קורה, אבל הבנתי שמשהו שלא בסדר".

הסורים פתחו בהפגזה ארטילרית כבדה על המוצב של כשעתיים, והפקודה של החיילים היתה להתבצר במוצב, לסגור מדפים ולחכות לסיוע. "בגלל שהיה יום כיפור לא היו הרבה חיילים בחוץ, לא שיחקו כדורגל ולא נפגעו הרבה. לא הבנו מה קורה. תמיד בהפגזות אתה מחכה שזה ייגמר, אבל זה לא נגמר".

קובליו מספר על החיילים הסורים הראשונים שהוא רואה שנעים לכיוון המוצב, מלמטה. "הם יורים בנשק קל, ומתקדמים לכיוון שלנו. קובליו: "ההפגזה שלהם פתאום נפסקה, ויצאנו החוצה לראות מה קורה. ראינו מסוק שלהם שפרק במנחת המסוקים שלנו. ירינו במסוק השני והוא התפוצץ באוויר עם כל החיילים בתוכו".

אחר כך התחיל קרב פנים אל פנים. "בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה עד אז", מספר קובליו, "ראינו אותם בלבן של העיניים. אתה יורה, הם נופלים. חבר טוב שלי, ברנרד אברהם, נפצע ברגל ואחרי זה נרצח על ידי הסורים".

בשלב הזה מאות לוחמים סוריים יורדים מכיוון החרמון הסורי לכיוון המוצב, והחיילים נסוגים לתוך המוצב, מתוך כוונה להתבצר בו. "צרחות איטבח אל-יהוד, אללה הוא אכבר, הם צועקים ויורים, ואנחנו שומעים אותם מבחוץ", מספר קובליו על רגעי האימה.

שבעה ימים בלי אוכל במוצב הכבוש: "אני מחכה למות"

קובליו מספר שהוא היה פצוע, אבל לא הרגיש כלל בפציעות שלו. "כשנסוגנו לתוך המוצב, כבר חטפתי כדור ברגל ורסיסים, אבל לא הרגשתי מרוב אדרנלין". בקשר הובטח סיוע על ידי הסמח"ט, שהורה לכח הקטן המתבצר "לסגור מדפים, גם בולדוזר לא יצליח לפתוח אותם. נגיע לסייע". הסיוע מעולם לא הגיע.

הקשר האלחוטי נותק בהמשך, ולא היה חשמל במוצב. קובליו קיבל על עצמו לשמור ברתק על הפתח העליון של המוצב. סיוע ארטילרי וחיל האוויר היה דל ביותר, בעיקר לאחר שכוחות סוריים פשטו על כוחות התותחנים בצפון הגולן.

הסורים עוד לא נכנסו לתוך המוצב עצמו, אבל זרקו רימוני עשן לתוך ארובות האוויר של המוצב. הגנרטורים של המוצב נותקו ממנו על ידי הסורים. "הייתי בטוח שכולם נהרגו, ואני כולה בן 19, מחכה למות". צעקתי בחדר המרכזי "יש פה מישהו?", אבל אף אחד לא ענה. הייתי בטוח שכולם מתו, למרות שזה לא היה נכון, בדיעבד.

רגע הפריצה למוצב היה מאוד ברור לקובליו. קובליו: "מזל שתפסתי מחסה מאחורי עמוד עבה במיוחד רגע לפני". סורין מרגיש שהוא חטף רסיסים בכתף, אבל מתאושש מהר ומחסל שני חיילים סורים שירדו פנימה.

קובליו, שהכיר את המוצב בעל פה גם בחושך, החליט להימלט לתוך המוצב, גרר חייל פצוע אחריו לאחד מחדרי המוצב הפנימיים. הוא ניסה להרגיע את הפצוע. "אמרתי לו תכף יבוא סיוע, תכף יגיע רופא, ובאמת האמנתי בזה, אבל הוא בשלב מסויים הפסיק להגיב והבנתי שהוא מת. החבאתי אותו מתחת למזרונים כדי שהסורים לא יגלו אותו".

קובליו הסתתר באותו חדר במשך ימים, בלי אוכל, רק עם מימיה. הגופה של החייל החלה להירקב. "הריח היה נוראי, בשלב מסויים הכנסתי פלנליות לאף" הוא אומר. הרעב החל לתת את אותותיו גם בסורין עצמו: "הלשון היתה יבשה, השיניים החלו להתרופף מרוב מחסור במזון. במגע בין הלשון לשיניים, השיניים זזו".

ניסיון הבריחה והנפילה בשבי

אחרי שלושה ימים החליט קובליו לנסות להימלט. "ריח הגופה היה בלתי נסבל, החלטתי לנסות לחבור לכוחותינו", הוא אומר.

קובליו ניסה לצאת בלילה דרך חדר התחמושת של המוצב, שהיו לו פתחים גדולים להעמסת תחמושת לתוכו. הוא הגיע החוצה. קובליו: "עברתי דרך המוצב והתחמקתי מחיילים סורים שהיו בו, ואיכשהו הגעתי החוצה. אתה רואה המון הרוגים במוצב, ומצד שני חיילים סורים צוחקים ומעשנים. היה אור ירח, ומישהו פתאום צועק: 'צאיוני, יאהודי!'… הם גילו אותי כמעט מיד".

את מה שקרה אחר כך, אפילו בסרטים כמעט שלא רואים. בשארית כוחותיו הוא רץ חזרה פנימה, חוטף כדור ברגל שנכנס ויוצא חלק, חולף על פני החדר ופונה במסדרון היוצא ממנו חזרה לתוך המוצב. הסורים זרקו אחריו רימון, מה שהביא לפיצוץ תחמושת אדיר בחדר עצמו. הוא נהדף פנימה מהפיצוץ.

קובליו: "הפיצוץ לקח את כל החמצן מהמקום, הרגשתי שאני לא יכול לנשום בכלל. למזלי נזכרתי שגופרית עולה למעלה, אז ירדתי לרצפה ושם באמת מצאתי אוויר שאפשר לנשום". סורין חזר לחדר שבו הסתתר עם גופת החייל המת.

ביום שישי, 12 לאוקטובר, ירדו במדרגות המוצב כמה חיילים, וסורין תקוע במקום הכי נמוך במוצב, בלי יכולת לברוח. "הרגשתי שזהו, אמרתי לעצמי 'שלום אמא, שלום אבא, שלום משפחה'. זהו, הולכים להרוג אותי". אבל פתאום סורין שומע קריאות בעברית: "יש פה מישהו?".

קובליו חשב שהוא הוזה: "הם בהתחלה חזרו למעלה, והיה שקט כמה דקות. אחר כך הם ירדו עם פנסים, ומישהו צועק בעברית 'יש פה מישהו?'. לא ידעתי מה לחשוב. זה צה"ל? הגיע סיוע? הוצאתי רימון ושלפתי את הניצרה, התכוננתי להרוג את עצמי איתם. פתאום ראיתי שלושה חיילי קומנדו סורי יחד עם שבוי ישראלי אחר. חשבתי לעצמי שאם אני אסגיר את עצמי, אני לפחות יהיה איתו. למזלי החזקתי עדיין את הניצרה ביד, אז החזרתי אותה לרימון. ככה התחיל השבי".

צעדת המוות לחרמון הסורי

סורין הובל לחדר המרכזי של המוצב, והוא גילה  שהוא לא לבד. עוד ארבעה שבויים ישראלים היו שם: דוד ועקנין, יאצק שרלצקי, יוסי תור, ומוסא מנחם. קובליו: "ההרגשה היתה נוראית. הסמל שלהם, קראו לו כמאל, הוא אמר לנו 'אין יותר ישראל, יש לנו הוראה לקחת אתכם בתשע בערב לדמשק, אם לא, נוציא אתכם להורג. הוא היחידי שמדבר איתנו באנגלית".

הסורים החליטו לא להסיע את השבויים עד נקודת האיסוף בחרמון הסורי, אלא להצעיד אותם. קובליו: "היתה הרגשה שכל שניה יורים בנו למוות, יוציאו אותנו להורג. המפקד הסורי אמר לנו שוב שאין ישראל, אנחנו נגיע לדמשק ואחרי שבוע שבועיים יגרשו אותנו למדינות המוצא שלנו, כי כולנו מתנחלים".

אבל סורין, שהכיר את השטח, ראה תמונה אחרת: כל חיפה מוארת, כפר גלעדי מואר, קרית שמונה מואר, ודווקא הצד הסורי חשוך. קובליו: "אני רואה נותבים שלנו ושלהם. שלהם היו כתומים, שלנו זה אדום. הבנתי שישראל עדיין נלחמת, ושצה"ל יחסית קרוב. אנחנו שבורים ותשושים, אסון. זה שבע קילומטר של עלייה מטורפת, ואנחנו רעבים בלי אוכל במשך ימים". בדרך הם רואים את ברנרד אברהם כשהוא ירוי למוות, ונאמר לסורין וחבריו שהוא "לא הצליח ללכת, לכן הרגו אותו".

באחד העיקולים סיירת מטכ"ל היתה קרובה, אבל לא מצאו את השבויים הצועדים בחושך. לאחר כמה שעות של הליכה, הם הגיעו לפאתי החרמון הסורי. שם סורין שוב שומע קולות ירי מנשקים צה"ליים. "זה צה"ל", אמר קובליו לחבריו, אבל הם היו קשורים ולא יכלו לעשות דבר.

בשלב הזה הועלו השבויים למשאית והובלו לדמשק. כוחות אוויר הפציצו בסמוך לשיירה, אבל לא פגעו במשאית. שעה קלה אחר כך צה"ל כבש את המקום ממנו יצאה המשאית, אך השבויים כבר היו עמוק בתוך סוריה.

עינויים, וגם תהילים בלב הגיהנום

בכל הזמן הזה השבויים, ובתוכם סורין, לא מקבלים מים או אוכל. הם הובלו לכלא המודיעין הסורי, ה"מוחאבראת", שהוא מתקן העינויים הגדול בסוריה.

שם מתחילה סדרת עינויים מבחילה: עקירת ציפורניים, מכות חשמל, מכות והצלפות מכל הבא ליד. "זה היה עינוי לשם עינוי", מספר קובליו, "לא היתה שם חקירה גדולה מדי. שאלו אותי כל מיני שאלות כלליות, תוך כדי העינויים". במשך שבועיים הוא היה בהכרה מעורפלת, בעיקר בגלל העינויים והמחסור החריף במזון.

העינוי החביב על הסורים היה "פלאקות". קובליו מסביר: "הם תולים אותך הפוך עם הראש, ומרביצים עם במבוק לכפות הרגליים. זה כאבי תופת, ממש גיהנום". סורין ירד במשקל, מ-76 קילו לפני המלחמה, לסביבות 40 קילו במתקן ה"מוחאבראת". עד סוף השבי, הוא יאבד עוד ארבעה קילו.

לאחר כמה שבועות הם מגיעים לכלא "אל-מזאא" בדמשק, כלא עתיק מימי הביניים החצוב בסלע הר בלב שכונה יוקרתית בעיר הבירה הסורית. סורין נזרק לצינוק, אשר בדיעבד התברר כאותו חדר בו המרגל אלי כהן שהה לפני תלייתו.

ב"אל מזאא" נמשכים העינויים, אבל בתדירות נמוכה ובעוצמה פחותה מאשר במתקן המודיעין. כארבעים חיילים שבויים מתו בתהליך הזה. בסוף פברואר 1974 הועברו השבויים לראשונה לתא גדול יותר, שבו התגוררו ביחד.

החדר היה קטן. כשבעה אנשים היו צריכים לעמוד בכל רגע נתון, כדי שהאחרים יוכלו לשכב. "עשינו תורנויות", אומר סורין, "השירותים היו בקצה החדר, שירותי 'בול פגיעה' כאלה. סבלנו מכינים, מחלות, בנוסף לעינויים שהיו כל הזמן".

הצלב האדום הגיע לראשונה לביקור לבדוק מי חי ומי מת, ומה המצב של השבויים. כך הועברו לראשונה שמות של השבויים חזרה לישראל. לאחר מכן כל חודש, עד השחרור, היה ביקור שגרתי של הצלב האדום.

בכל הזמן הזה סורין לבוש במדים שלו מיום כיבוש מוצב החרמון. למרות החיפוש שנערך עליו, הסורים משום מה לא מצאו ספרון תהילים קטן וכיפה שהוא קיבל שבוע לפני המלחמה מהרב הראשי של צה"ל דאז, שלמה גורן ז"ל.  

קובליו: "הם לקחו ממני הכל בכלא, אבל לא מצאו את הספרון והכיפה. ניגשתי לרב מאזוז, שהיה אז הסדרניק בלימודי רבנות לפני שנפל בשבי, ואמרתי לו שזה מה שהציל אותי. הוא שאל איך, וסיפרתי לו שרגע אחרי הפיצוץ בחדר התחמושת במוצב, פתחתי את הספר וקראתי 'שמע ישראל'. הרב אומר לי 'אין שמע ישראל בספר תהילים, כנראה שאלוהים רצה שתחיה'.

יום השחרור: "משפחות סוריות זרקו עלינו סוכריות בטעות"

יום היציאה מהשבי הקשה לא היה צפוי מבחינתו של קובליו, שכבר התרגל לשגרה בכלא הסורי הקשה והצפוף. לא היתה שום הודעה מיוחדת שזה הולך לקרות, אם כי היו כמה סימנים מעידים שמשהו משתנה.

קובליו: "העירו אותנו בחמש וחצי בבוקר בערך, ואומרים לנו לעלות למעלה. בשלב מסויים אומרים לנו שאנחנו הולכים הביתה. שבוע לפני, פינו את כל הפצועים קשה שגם היו כלואים במקום, והוחזרו כשבוע קודם לכן לישראל. יום קודם, נתנו לנו פתאום מדים סוריים. חשבנו שמעבירים אותנו לכלא גדול יותר במרכז דמשק, לא העלינו על דעתנו שאנחנו עומדים להשתחרר".

63 שבויים ששרדו את התופת, מתוך מאה ומשהו שנשבו והגיעו למתקן הכליאה בדמשק, היו באופוריה, כשהם כחושים ורזים מההרעבה והעינויים, כשהם רואים אור יום לראשונה מזה חודשים ארוכים אחרי שהות בצינוק מחניק וצפוף בתנאים בלתי אנושיים – היתה הבנה שיש עסקת חילופי שבויים, וכי הם עומדים לחזור למשפחותיהם. בתשע וחצי הביאו אותנו לאוטובוסים, שהובילו את האסירים דרך העיר דמשק.

קובליו: "השכונה שבה נמצא הכלא היא שכונת אל-מזאא, שהיא שכונה יוקרתית בדמשק. את האוטובוסים ליוו ניידות ואופנועים על צ'קלאקות דולקות, ומובילים אותנו לשדה התעופה של דמשק. היה איתנו שהיה עולה מסוריה, ומכיר את השכונה. הוא עלה ב-1969, הרב הראשי של דמשק באותו זמן היה דוד שלו, והוא הראה לנו בדרך את מקום התלייה של המרגל אלי כהן".

גם שדה התעופה אליו הגיעו השבויים, ובהם סורין, נקרא "אל-מזאא", אבל המטוס שאמור לקחת אותם הביתה התעכב. "אין כוחות של הצלב האדום, אין מטוס על הקרקע", מספר קובליו על רגעי החשש שלפני, וגם על קוריוז משעשע: "המשפחות של השבויים הסוריים חשבו בהתחלה שאנחנו השבויים שלהם שחזרו, והם זרקו עלינו סוכריות, עד שהבינו את הטעות".

טייס שוויצרי זקן, ודחיית לחיצת היד של שמעון פרס: "בכינו מאושר"

המטוס נחת לאט על המסלול והתקרב לחבורת השבויים שעומדת בשורה ליד המסלול, ואנשי הצלב האדום מוודאים את זהותם לפי רשימות. לאחר העלייה למטוס, המטוס המריא ולא טס ישירות לישראל – אלא מעל לבנון, דרך הים התיכון ואז לחופי ישראל. הטיסה נמשכה כשעה וחצי.

קובליו: "הטייס היה איזה בחור שוויצרי בן 80, כולו מכופף, פחדנו שהוא אולי יתרסק, אבל צחקנו ואמרנו שיש כאן 27 טייסים ישראליים, אז אין בעיה. בהמשך ראינו את נהריה, ואז את חיפה דרך החלונות, ואז הבנו שאנחנו באמת בבית, באמת בישראל. היתה שמחה שאי אפשר לתאר במטוס".

בנחיתה היתה מהומה, המשפחות חיכו על המסלול בנתב"ג וגם צמרת המדינה באה לראות מקרוב את חזרת השבויים. הראשון שעלה למטוס הנוחת היה שר הביטחון דאז, שמעון פרס ז"ל. קובליו: "לא עניין אותי ללחוץ יד לפוליטיקאים, רציתי לראות את ההורים ואת אחי, אז 'דילגתי' על לחיצת היד איתו".

ש: ואיך היה המפגש עם המשפחה?

קובליו: "בהתחלה לא ראיתי אותם מבין כל האנשים, ופתאום קלטתי בעין את אחי וההורים. קפצתי דרך האנשים, לא יודע אפילו איך, וישר חיבקתי אותם. בכינו מאושר". רק אחר כך לקחו אותם להתקלח וגם שמו חומרים נגד כינים שהיו בשפע בשיער השבויים.

קובליו היה מאושפז כארבעים ימים לאחר החזרה מהשבי, והיה צריך גם להעלות חזרה במשקל. "חזרתי לעצמי תוך חודשיים, לפחות למשקל שהייתי בו", הוא אומר.

שובה של הטראומה: שביעי לאוקטובר

לאחר החזרה כאמור הוצע לסורין להשתחרר מהשירות, והוא לא הסכים. הוא הופנה לחיל הים, ואחר כך גם חתם קבע לעוד כמה שנים. קובליו: "אמרו עלי שיש לי 'כבד לבן', שכל דבר שעובר עלי, מחליק. יחד עם זאת אני מאוד רגיש למה שקורה במדינה, לחיילים שנופלים. הצבא זה התרפיה שלי, אין ספק".

במלחמת לבנון הראשונה הוא לראשונה התגייס כמילואימניק. "הגעתי עד ביירות, הייתי בכל לבנון, צור, צידון…", הוא מספר, "ראיתי את המלחמה מקרוב".

ש: ולא עוברת בראש המחשבה שאתה עלול ליפול שוב בשבי?

קובליו: "לא, פשוט עשינו מה שצריך. את לבנון עוד הכרתי ממבצע ליטאני ב-1978, אחרי אוטובוס הדמים". בהמשך קובליו התקבל לעבודה בבז"ן, בה שימש בתפקידו האחרון כקב"ט החברה. קובליו עושה מילואים עד היום, בהתנדבות. גם השביעי לאוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" לא פסחו עליו.

ש: איפה שביעי לאוקטובר תופס אותך?

קובליו: "בבוקר אני רואה כל מיני התראות בטלפון מהאפליקציה של החמ"ל, אבל בחדשות כלום. רק אחרי כמה דקות דני קושמרו עולה בטלוויזיה ומדווח על ירי רקטות מאסיבי לישראל. הבנתי מיד את המצב, אמרתי לאשתי להכין ארוחת בוקר, ועליתי על מדים. המ"פ שלי, שהוא אדם דתי מאוד, כתב בקבוצת הווצאפ שלנו להתכונן".

קובליו לקח את הג'יפ שלו ונסע דרומה: "אספתי חבר בקיבוץ הזורע וטסתי על 180 קמ"ש. תוך 40 דקות היינו בבית נבאללה, מה שבדרך כלל לוקח שעה וחצי. השוטרים על הכביש נתנו לנו לעבור".

הוא הגיע לנקודת ההתכנסות, עם 120% התייצבות, במסגרת שירותו בהתנדבות בגדוד תובלה. לכל אחד הוקצתה משאית, אבל נשק אישי הוא קיבל רק בשבת בערב.

קובליו: "למחרת ירדנו לעוטף, ועליתי על כביש העוטף, 232. נתנו לי הוראה להגיע למתקן 'אורים' לאסוף גופות. עדיין היו מחבלים בגזרה, ומאות של מכוניות שרופות לאורך הכביש. באחת המכוניות אני רואה גופה מנוקבת כדורים. בהתחלה לא קלטתי, אמרתי למאבטח שהיה איתי 'תראה בן אדם ישן באוטו שם'. הוא אומר לי 'מה ישן?! הוא מת בכלל'. הגענו לנקודה, ויש שם משטרה, חיילים וזק"א. עדיין היו קרבות באיזור".

ממראות המוות בעוטף עזה למשואת יום העצמאות ברמת ישי

במתקן "אורים" ריכזו מאות גופות לפני פינוי למחנה "שורה", אליו הובאו לזיהוי. קובליו: "ראיתי את זה, נעשה לי רע. אתה רואה שקיות גדולות, בינוניות וקטנות. היו גם שקיות ממש קטנות, לכאלה שלא נשאר מהם כמעט כלום. חזרתי לבסיס ואמרתי למפקד שלי שאני אעשה הכל, אבל הובלת גופות זה לא בשבילי. הייתי מגוייס 4.5 חודשים".

ש: בגילך, אחרי כל מה שעברת, למה אתה צריך את זה?

קובליו : "לא יודע אם זה ציונות, ערך החיים או שמירה על הנכדים, אבל זה שמירה על עם ישראל. ככה אני מרגיש. ראיתי את כל החיילים – סיירת גולני, צנחנים, יחידות מיוחדות. איזה חיילים נהדרים יש לנו, איזה דור מצויין. מרגש להיות איתם".

ש: הם ידעו מי אתה, מה עבר עליך?

קובליו: "מעט מאוד ידעו, בעיקר המפקדים. אבל בכל מקום שאלו אותי בן כמה אני, נתנו לי כבוד". כבוד הוא גם קיבל מרמת ישי, יישוב מגוריו הנוכחי, בעת שביום העצמאות ניתנה לו ההזדמנות להדליק משואה מקומית בשם כל המילואימניקים.

ש: התרגשת?

קובליו: "האמת שלא. זה היה כבוד גדול, אבל לפני שנתיים, בעת שקראתי 'יזכור' בטקס המרכזי של יום הזיכרון בירושלים, התרגשתי יותר.

ש: ואיזה מסר יש לך לקוראים? אתה אופטימי?

קובליו: "כן, אני אופטימי. אנחנו ננצח במלחמה הזאת, בעזרת השם, למרות שיכולים להיות כאן עוד ימים מאוד קשים".