מלחמת חרבות ברזל נמשכת, הצפון על סף פיצוץ – אבל דוד (דודו) אלישע מיקנעם, יו"ר העמותה למען הלומי קרב, מודאג יותר מהיום שאחרי המלחמה. "יהיה כאן פיצוץ שלא היה כמוהו", הוא אומר בדאגה, "המדינה לא ערוכה בכלל לצונאמי של נפגעי נפש והלומי קרב, ותהיה כאן מחאה אדירה סביב העניין הזה".

אלישע, בן 63, גרוש + 1, התגייס בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת והיה נהג בצבא, תומך לחימה. הוא השתחרר שלושה חודשים לפני מלחמת לבנון הראשונה, אבל גוייס בצו שמונה ליחידת החילוץ, שטיפלה בחילוץ כלי רכב שנקלעו למארבים ולקרבות שונים.

אלישע, שלא ראה קרבות בשירותו הסדיר, החל לראות מראות קשים שלא היה מורגל בהם. אלישע: "במלחמת לבנון הראשונה והיו שם המון המון פאקים, אם זה חוסר ציוד, לא היה אוכל… כולם יודעים את זה היום. למזלי הרע ראיתי שם דברים שלא התרגלתי לראות בסדיר, כי מעולם לא הייתי לפני כן בקרבות או בלבנון עצמה אפילו".

ש: איך קיבלת את הלם הקרב שלך?

אלישע: "ביחידת החילוץ היינו שני נהגים, שני חשמלאי רכב ושני מכונאי רכב. שם אתה רואה את כל הזוועות. זה לא היה פשוט, אנחנו הגענו, אני הייתי שייך לגזרה המערבית, של צור צידון. הבסיס האם שלנו היה בצידון באיזשהו שלב, בכל הפעמים שהיו צריכים ללכת ולחלץ תמיד אתה נחשף לכל הדברים…

"הייתי שם חודש חודשיים, לא הרבה אני חטפתי בומבה ששמה לא יכולתי יותר. זה על החוף, הייתה חדירה של מחבלים. זה צעקו לנו בכרוז להסתתר, עכשיו אין לך מקלט, אין לך כלום, יש לך שוחות מחול. בשלב מסויים איבדתי הכרה, לא זוכר כלום. רק אחר כך הבנתי שחבר נשא אותי למקום מסתור, מתחת למשאיות בבסיס".

ש: ואיך טיפלו בך?

אלישע: "לא טיפלו בי. המפקד שלי אמר לי 'סע הביתה' למחרת. במקום להוביל אותי למרפאה פסיכיאטרית, לדבר עם איזה פסיכולוג ופסיכיאטר רק אמרו לי ללכת הביתה. אני לא זוכר את הנסיעה הביתה, אני לא זוכר גם את שלושת החודשים שהייתי בבית, מין בלאק אאוט כזה. רק אחרי חצי שנה התחלתי לחזור לעצמי".

"רק רוצה שקט"

אלישע מתאר חיים של ניתוק מהסביבה, שזה סימפטום קלאסי של פוסט טראומה והלם קרב: "חודשים הייתי מנותק, ההורים פחדו על המצב שלי, הם הזמינו רופא והרופא דיבר איתי. אני לא זוכר את זה ואני אמרתי הכול בסדר, תעזבו אותי, אני רק רוצה שקט! אחרי חצי שנה או משהו כזה, שלא יצאתי מהבית תקופה ארוכה והסתגרתי, הייתי במין הכחשה כזו, אתה יודע, להדחיק".

בהתחלה דווקא היה נראה כי אלישע עולה על מסלול חיים תקין: בשנת 1984 הוא מתחתן בנישואים אזרחיים ואחרי שנתיים נערך גם טקס חתונה יהודי, ונולדה לו בת אחת.

ש: איך הכרת את אשתך?

אלישע: "חבר טוב בא אלי יום אחד, אמר לי שאני כל הזמן מסתגר בבית ושאני צריך לצאת, אז הוא הציע לי לצאת לטיול בעין גדי שליד ים המלח. בהתחלה לא רציתי, אבל הוא הצליח לשכנע אותי. באמת, שם היה שקט ואיזור מדהים ביופיו. במקום שם הוא הכיר שתי בנות מחו"ל, ואני הצטרפתי, ואחת מהן הפכה להיות אשתי בסופו של דבר".

אולם כעבור כעשר שנים של ניתוק רגשי ומריבות, הנובעות מהעצבים של הפוסט טראומה, הזוג התגרש. אלישע: "אמרתי לה שאני סובל, ושלא מגיע לה לסבול איתי. היא היתה תושבת חוץ, לא ישראלית במקור. היא שאלה למה אני סובל, והאירוניה היתה שנפתחתי וסיפרתי לה מה עובר עלי רק ממש לפני שהתגרשנו. גם טיפול זוגי של שנתיים לא תפס ולא עזר". 

למרות הגירושין, העובדה שאלישע החל להיפתח היתה סימן טוב. הוא החל לדבר גם עם בני משפחתו. "נפתחתי גם בפני בני המשפחה שלי, זו התקופה שגם התחלתי לדבר על זה, בלי שבכלל ידעתי שזה הלם קרב או מה זה פוסט טראומה".

"הולך לשרוף את עצמי מול בסיס נווה דוד"

אבל הלם קרב לא נותן שקט. כשאתה לבד, דווקא אז הזיכרונות מהטראומה הם הכי חזקים. המצב של אלישע הלך והתדרדר. כולנו נחשפנו לפני כשלוש שנים למקרה הקשה של איציק סעידיאן, הלום קרב בלתי מטופל ששרף עצמו מול משרדי אגף השיקום כמחאה על חוסר הטיפול בו. הרבה שנים לפני כן, דודו אלישע היה על אותו מסלול, וכמעט סיים באותו אופן.

הדרך של אלישע להכרה הרשמית במצבו וקבלת הזכויות והטיפולים המגיעים לו היתה רצופת מכשולים, ביורוקרטיה והרבה תסכול וכעס, אותם מכירים הלומי קרב רבים מדי במדינת ישראל.

"יום אחד הגעתי לקופת חולים, ואני לא זוכר בדיוק למה, התפרצתי שם בחדר של הפקידות. יצאה ד"ר נועם, עד היום אני זוכר אותה, ואמרה לי 'חכה לי פה, אתה לא הולך לשום מקום, אני רוצה לדבר איתך'. היא הכניסה אותי, סגרה את הדלת ואמרה לי 'בוא תגיד לי מה עובר עליך', היא ראתה כבר בפגישות קודמות איתי שמשהו לא בסדר איתי, היא שאלה 'מה קרה? למה התפרצת עכשיו? בוא תספר לי מה עובר עליך'. ואז התפרצתי שם בבכי אבל כמו ילד קטן ופרסתי בפניה את כל מה שעברתי.

"היא ישר אמרה לי 'אני מאמינה לך, אני גם רואה את זה עכשיו. אתה מוכן להתאשפז עכשיו? השעה הייתה שתיים בצהריים. אמרתי לה כן ישר, אמרתי שאני חייב טיפול, כמה אני יכול למשוך? הלכתי לבית חולים רמב"ם בחיפה לאגף הפסיכיאטרי עם הפנייה ממנה. הגעתי איכשהו למחלקה הפסיכיאטרית של משרד הביטחון".

אבל אחרי כשבועיים במחלקה, פתאום גילו שהוא לא הופנה על ידי משרד הביטחון. רצו להפנות את אלישע אל הביטוח הלאומי. "בא אלי רופא, אומר לי 'יש כאן טעות'. מסתבר שמכיוון שלא הופניתי על ידי משרד הביטחון, לא קיבלתי דיאגנוזה מרופא בבסיס נווה דוד, אני לא יכול להישאר שם. התחלתי להתפרע שם, וגירשו אותי, חודשיים לא נתנו לי להיכנס לשם בכלל".

ש: איך בכל זאת הגעת להכרה במשרד הביטחון?

אלישע: "יום אחד הגעתי לעובדת סוציאלית ביקנעם, והשיחה התפוצצה. אמרתי לה שאני נוסע לנווה דוד, להתאבד, לשרוף את עצמי מול השער. לקחתי באוטו פח נפט, וזה מה שתכננתי באמת לעשות. המזל הוא שהיא נתנה להם התראה בטלפון, ובאמת כשהגעתי היו שם אמבולנסים ומשטרה. מי שהציל אותי זה הקב"ט, שבא וחיבק אותי ודיבר איתי. 'אתה רוצה להתאשפז עכשיו, או שהם עוצרים אותך ולא יקבלו אותך לפה אף פעם?', הוא אמר, ואמרתי 'בטח שאני רוצה להתאשפז'.

"הוא הכניס אותי למתקן, ופגשתי שם את הרופא. הרופא ראה שאני בוכה, ישר נתן לי שני כדורי קלונקס להרגעה. אחרי 45 דקות שיחה הוא חתם על הפנייה, והחזירו אותי למחלקה ברמב"ם, הפעם עם ההפנייה המתאימה".

שובייב: ניתוח של 9 שעות

יגאל שובייב, חברו של אלישע, גם הוא תושב יקנעם, התגייס באמצע שנות התשעים לצבא. יגאל כן ראה את לבנון מבפנים כחלק מהשירות הצבאי שלו, כמו גם את הטרור ביהודה ושומרון של שנות התשעים הסוערות.

יגאל: "כל הזמן החלפנו קו. ארבעה חודשים בלבנון, אחר כך זה בית לחם, חברון ועוד. היו הרבה מקרים שזורקים עלינו על הג'יפים אבנים ומטענים. בבסיסים, לא היו לנו מקלטים מהאוהל, עכשיו ישר טילים שנופלים לידינו במרחק 20 מטרים, 100 מטרים. היה מקרה אחד שבו מחבל שקפץ על הגג של הרכב שלנו, והוא קפץ עם תרמיל נפץ, עם כאלה כדורים של ברזל. סוג של מחבל מתאבד".

הוא גם היה אחד הנהגים שפינו גופות מאסון המסוקים בשנת 1997. "היו שם מראות מאוד קשים", הוא מספר, "כל מי שהיה באיזור הקפיצו אותו לשם כנהג. אני רועד כל פעם שאני נזכר מה היה שם".

באחת התקריות בלבנון, שלחו את הצוות של יגאל לחלץ רכב פגוע על אחד הצירים בלבנון. "זה היה בלילה", הוא נזכר, "בהתחלה לא ממש מצאנו אותם, חיפשנו אותם על הציר. כשהגענו, היה שם ג'יפ הפוך. רק מה, זה היה בחורף, עם שלג מטורף בעומק מטר עד שני מטר, מעל סלעים קשים שכל הזמן נופלים בהם ומקבלים מכות".

יגאל נפצע פציעה פנימית בכתף, ובערב גם החום עלה לו מעל ל-40 מעלות. "היו לי כאבים מטורפים בכתף", הוא אומר, אבל בתחילה מפקד המוצב לא אישר לשחרר אותו, עד שרופא התעקש להעבירו לבית חולים. הסיעו את יגאל לתוך ישראל, שם הוא הובהל באמבולנס צבאי לבית החולים "זיו" בצפת.

בבית החולים פגש יגאל את ד"ר אלכס, ששלח אותו לצילום דחוף. מסתבר שהיה שם גידול מסויים ופגיעה בסחוס, הצילום הראה פגיעה מורכבת מאוד בכתף, ויגאל הוכנס ל-9 שעות ניתוח אורטופדי מורכב. "עוד החתימו אותי לפני הניתוח שאני יודע שאולי לא תהיה לי בכלל יכולת להזיז היד", אומר יגאל, "הביאו איזה מין מתקן מיוחד מגרמניה בשביל לקבע לי את הכתף אחר כך".

הניתוח הצליח חלקית. הרופאים הסבירו שלא תיקנו על כל העצם המרוסקת שם, כי "לא היתה זווית טובה". אבל אחרי הרבה פיסיותרפיה, הוא לאט לאט החל להשיב את יכולת התנועה ליד ולכתף הפגועות.

הנכות הפיסית שכיסתה על הטראומה

שובייב הוכר כנכה צה"ל עם 100% נכות על רקע פציעתו הפיסית, אבל אף אחד לא התייחס למצבו הנפשי. הוא עצמו, במשך שנים רבות, לא ידע בכלל על ההשלכות הנפשיות של שירותו ופציעתו.

"לא יכולתי למצוא יציבות בשום מקום עבודה", יגאל מספר, "הייתי עושה שליחויות במכולת בשביל עשר או עשרים שקלים. לא הצלחתי למצוא חברה או להקים משפחה, בגלל המצב שלי, אבל לא ידעתי לשים את האצבע על הסיבה. בסוף הצלחתי אחרי המון שנים ללכת לטכני לעבור קורס קטן ב-CNC, שגם בו אני מנסה להצליח עד עכשיו".

רק פגישה מקרית עם אלישע, אותו הכיר מיקנעם, הביאה אותו להבנה שיש לו גם פגיעה נפשית עקב שירותו הצבאי. אלישע: "התחלתי לכתוב על מה שאני עובר בפייסבוק, והרבה אנשים הזדהו עם מה שעובר עלי". הפציעה הפיסית כיסתה על הנכות הנפשית.

יגאל מסכים: "רק אחרי שדיברתי עם אלישע, הבנתי בעצם שמה שיש לי זה הלם קרב, באופן מאוד דומה למה שיש לו. דודו אמר לי 'אתה מבין שאתה פוסט טראומטי'. ככה התחלתי את התהליך של לטפל בעצמי ולדרוש את הזכויות שמגיעות לי".

אלישע: "כלום לא השתנה בעקבות מקרה איציק סעידיאן"

המקרים של אלישע ושובייב מייצגים מקרים של עשרות אלפי פוסט טראומטיים על רקע צבאי וביטחוני בישראל. לפני מספר שנים משרד הביטחון הוציא בכנסת סטטיסטיקה בלתי נתפסת לפיה רק אחת מתוך עשר פניות להכרה בנכות נפשית על רק צבאי מתקבלת.

המקרה של איציק סעידיאן היה אמור לשנות את התמונה, ואף נולדה בעקבותיו רפורמת "נפש אחת", שכביכול הקלה על תהליך ההכרה והציעה גם טיפולי ביניים עד ההכרה.

אבל אלישע לא מתרשם כל כך מהתוצאה: "שום דבר מהותי לא השתנה. אולי מקשיבים לנו יותר, במקום לטרוק את הטלפון בפרצוף כמו שהיו עושים פעם. כאשר הקימו את הוועדה שיצרה את הרפורמה, בני גנץ שהיה שר הביטחון מינה את זיו שילון להיות פרויקטור של העניין. התקשרתי לזיו, אמרתי לו שזו מלכודת דבש ושלא יתנו לו לשנות כלום, ובאמת אחרי תקופה מסויימת הוא עזב את הפרויקט".

ש: ואין שינוי באגף השיקום?

אלישע: "לימור לוריא, ראשת אגף השיקום שהחליפה את חזי משיטה, היא אישה מקסימה ובעלת כוונות טובות, אבל אין לה באמת כח במשרד הביטחון. הגעתי פעם לדיון בנושא בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, ושאלתי ישירות את יו"ר הוועדה שהיה אז אבי דיכטר – 'למה בתי משפט וגם ועדות רפואיות פוסקים נגד חוות דעת מקצועיות של פסיכיאטרים ממשרד הביטחון, שקובעים קשר סיבתי בין שירות צבאי לפוסט טראומה?'. אתה יודע מה הוא ענה לי? 'התשובה בגוף השאלה'. הפוליטיקאים לא עושים כלום, לצערי".

ש: מה היית רוצה שהם יעשו?

אלישע: "קודם כל צריך לחוקק חוק שמוציא את הוועדות הרפואיות מתוך משרד הביטחון. זה הרי ניגוד עניינים מובהק. הבאתי את זה בזמנו לח"כ אכרם חסון, שהיה אחד מראשי השדולה לנפגעי הלם קרב, והוא הבטיח לקדם את זה. כרגיל, כלום לא קרה עם זה".

ש: והשבעה באוקטובר לא שינה?

אלישע צופה פיצוץ חברתי גדול אחרי המלחמה: "כן, הוא שינה משהו בציבור. יהיו כאן עשרות אלפים, אם לא מאות אלפים, של פוסט טראומטיים, שידרשו טיפול וזכויות, וזה לא קורה. המערכת בכלל לא ערוכה לזה. יהיו כאן הפגנות ומחאות בהיקף שלא ראינו, על הדבר הזה".

אורן דוד: הפוליטיקאי שכן עושה משהו בנדון

בעוד התקווה ממקבלי ההחלטות ברמה הארצית אינה מתממשת למעשים ומדיניות, דווקא ברמה המקומית צצה תקווה חדשה. אורן דוד, סגן ראש המועצה הטרי של המועצה האזורית מגידו, אמנם מכהן בהתנדבות כמו רוב חברי המועצה בישראל – אבל הוא פועל במסגרת תפקידו הציבורי כדי לסייע לעמותה של אלישע ויגאל.

"הלומי הקרב בישראל אינם מטופלים מספיק", אומר אורן, "ואצלנו במועצה האזורית יש לא מעט פוסט טראומטיים בעקבות המלחמה, גם בקרב המפונים וגם על רקע של שירות צבאי, בסדיר ובמילואים. שוחחתי בעניין עם ראש המועצה גיל לין, והוא מבין את המצוקה".

ש: אבל אין אפילו תקנים ברווחה או תוכניות ייעודיות של משרד הרווחה לטיפול בהלומי קרב בקהילה. מה עושים?

אורן: "אנחנו מכירים את הבעיה. אין להם כאילו 'משבצת' של תקן. יש לבעלי צרכים מיוחדים, חד הוריות, עולים, אבל להלומי קרב אין. ביחד עם ראש המועצה אנחנו מוצאים דרכים יצירתיות לעזור. במקביל, אני מסייע לעמותה בהתרמת חבילות מזון וסיוע להלומי קרב במצב כלכלי קשה, גם ביוקנעם עילית וגם במועצה האזורית עצמה".

ש: אתם אופטימיים?

אלישע מסכם: "הולך להיות קשה, במיוחד אם תיפתח עכשיו מלחמה בצפון. מלחמה בצפון כנראה הכרחית, אבל המחיר שלה, גם בפאן הנפשי של האזרחים והחיילים, יהיה כבד. צריך להיערך לכך. אני בטוח שישראל תנצח, אבל אסור לה להשאיר את החיילים ואת האזרחים שייפגעו, פיסית ובעיקר נפשית, מאחור".