המספר הכי דומיננטי במספר הטלפון האישו של תא"ל במיל' אביגדור קהלני, בן 80, גיבור ישראל ממלחמת יום הכיפורים בקרבות המפורסמים על רמת הגולן, הוא המספר 7. זה המספר שעשה אותו מפורסם, כמג"ד גדוד הטנקים מס' 77 באותה מלחמה שהחלה בהפתעה נוראית, והסתיימה בתבוסה מוחלטת של האויב בסוריה ומצרים.

ממרומי גילו, אחרי שהיה שנים בקבע, לחם ונפצע, פיקד והוביל, וגם הספיק לכהן כח"כ  וכשר בממשלת ישראל – הוא לא אופטימי לגבי חיסול סופי של חמאס וחיזבאללה, למרות שהוא מגדיר את המכות האחרונות, והמדהימות, שחיזבאללה חטף בלבנון מידי ישראל ככאלה ש"מחזירות את הצבע ללחיים, אחרי שבמשך כמעט שנה מדינת ישראל הושפלה עד עפר מידי לבנון, שהיא מדינת קזינו כושלת".

סיפור חייו של קהלני הוא סיפור מופלא, כזה שהיה יכול למלא כמה מחזורי חיים. הוא שזור בסיפור תקומתה ומלחמותיה של ישראל, וכיום, כאשר הוא רק משקיף מהצד על המלחמה הקשה והארוכה בתולדות המדינה, הוא מתפעל מגבורת הלוחמים, וכועס על מה שהוא מגדיר כ"טמטום" שהוביל למחדל הענקי שפתח אותה.

"הובלתי את הטנק הראשון שנכנס לחאן יונס"

קהלני היה מ"פ צעיר בחיל השיריון במלחמת ששת הימים. את עזה הוא מכיר היטב, כבר מאז. אחת מהחוויות המכוננות של שירותו הצבאי התרחשה בעזה, אשר ערב אותה מלחמה היתה בכלל בידי מצרים.

קשה אולי לדמיין זאת, אבל כוחות צבא מצריים היו ברצועת עזה ערב המלחמה ותוך כדי הלחימה בשבוע הגורלי וההיסטורי ההוא של יוני 1967. "הייתי המ"פ הצעיר ביותר בחיל באותו הזמן, והפלוגה שלי הובילה את הכניסה לרפיח ולחאן-יונס בקרבות על רצועת עזה. הייתי בטנק הישראלי הראשון שנכנס למקומות האלה במלחמה. היו קרבות קשים מול המצרים, שני טנקים שלי נפגעו ונשרפו בקרבות האלה".

קהלני גם נפצע קשה בקרבות האלה בעזה. "פגעו בטנק שלי, ונשרפתי" הוא נזכר, "שכבתי שנה בבית החולים עם כוויות, 60% בדרגה שלישית".

ש: ואיך חוזרים לשרת בקבע אחרי פציעה כזאת?

קהלני: "זייפתי את הפרופיל שלי מ-21 ל-97, וחזרתי לשרת. הטופס הרפואי שלי התגלגל לידי, ובפינה השמאלית העליונה שלו היה הפרופיל שלי. פשוט שיניתי אותו עם עט וככה נשארתי לשרת".

ש: ואין פוסט טראומה מכזאת פציעה?

קהלני: "ברור שיש, אבל לא דיברתי על זה עם אף אחד. התגברתי על זה לבד. עם מי אני אדבר, עם אשתי והחברים על זה? כולם אמרו שברגע שאני כשיר, אני חוזר לטנקים. זה מה שעשיתי. מה שכן, בעקבות הפציעה העבירו אותי לתפקידי הדרכה".

תפקידי ההדרכה אותם עבר, כמ"פ ואחר כך מג"ד, הכינו אותו, בלי שידע זאת אז, לקרבות של חייו ביום הכיפורים 1973. יד הגורל, שלא לומר ניסים משמיים, הצילו אותו בקרבות אלו, ואולי גם גורל המלחמה ההיא כולה, שעדיין נשארה החוויה המעצבת של קהלני להמשך חייו.

עלייה לגולן – עשרה ימים לפני המלחמה

מלחמת יום הכיפורים, עבורו, בעצם החלה עשרה ימים לפני המלחמה. הנס הראשון שקרה לקהלני היה שהוא סיים אימונים עם גדוד טנקים בסיני, וכמעט כל חיילי הגדוד שלו הוקפצו לגזרת רמת הגולן מעט לפני ראש השנה של 1973.

"זאץ גזרה שונה מאוד. מי שהיה רגיל כמוני להילחם במדבר, זה ממש לא אותו דבר ברמת הגולן. במדבר אתה יכול להסתער עם גדוד טנקים קדימה במקביל, בגולן אתה מתקדם לאט ובטור כמו ברווזים, בגלל הסלעים".

ש: הכרת את הגזרה לפני כן?

קהלני: "זאת היתה הפעם הראשונה שלי שהכרתי את הגזרה, עשרה ימים לפני המלחמה".

ש: ובאותם עשרה ימים, דיברו על מלחמה?

קהלני: "דיברו על שלושה סוגי תרחישים: אחד, תהיה התשה; שניים, יהיה נסיון של מחטף  או משהו בעל אופי מוגבל. התרחיש שנאמר שהוא בלתי סביר הוא מלחמה. זה מה שאמרו, אבלי לי לא משנה, אני לא משחק בדברים האלה. אני מיד התכוננתי, נסעתי לראות את כל חלקי הגזרה בעין, העמדות אם הצוותים והנהגים והזה. עבדתי כדי להכין את המוצבים, להכיר את הטנקים וגם את הכוחות השכנים, להקים קצת טופוגרפיה, להקים את שדרות המוקשים, להכיר את הגדר, להכיר איפה היכ טוב לבלום את האובי במקרה של קרב. עשינו סיורים, זה לא קל, כי הוגדרנו ככח התקפות נגד לכל איזור הגולן, זה חייב אותי ללמוד את כל הגולן. לא נתנו לי משימה וגזרה ספציפית ברמת הגולן עצמה".

משמעת פלדה

העלייה צפונה הצילה את קהלני. הגדוד שהחליף אותו ספג הרוגים רבים בקרבות בסיני, כאשר טנקים שרק כמה ימים קודם היו בפיקודו נפגעו והושמדו עם צוותיהם. "שישה אנשים שהשארתי שם לשמור על הטנקים האלה נהרגו בקרבות", הוא מספר.

ש: בראייה לאחור, היה לך מזל שהוקפצת צפונה, לא?

קהלני: "היו לי כמה מזלות. מזל ראשון זה שגמרתי את האימון כל הצוותים הם היו אמורים להתפזר מיד אחרי יום כיפור. להתפזר, עמדתי לקבל מחזור חדש. אם מלחמת יום הכיפורים היתה מתחילה בשמחת תורה, לא היה לי גדוד בכלל. אז זה מזל אחד שלי. אני גם אימנתי פיזית את הגדוד שלי. עזרו לי בעצם זה שהגעתי עשרה ימים לפני זה לגולן ויכולתי גם ללמוד את השטח. כל הדברים האלה היו לטובתי. וכמובן כל המפקדים שלחמו תחת פיקודי היו אנשים מעולים".

"חשבתי שחיל האוויר שלנו התבלבל ומפציץ אותנו בטעות"

בוקר המלחמה התחיל בצורה שקטה. להבדיל מרצועת עזה ב"חרבות ברזל", לא נראה דבר במשקפות על הגבול עם סוריה. אבל כבר ערב קודם הוא החל לקבל אינדקציה למלחמה, בניגוד להפתעה הגמורה שבה נתפס צה"ל לפני שנה בעזה.

קהלני מספר: "שום דבר לא רואים במשקפות, אבל לילה קודם הודיעו לי שהמשפחות הסובייטיות בורחות,  שזה סימן ברור למלחמה. בבוקר בעשר הגיע אליי מפקד החטיבה, יאנוש בן גל עליו השלום, אמר לי שתהיה מלחמה בשש בערב. אני רצתי לבית כנסת להוציא את כל הלוחמים שלי שהתפללו וצמו ושלחתי אותם מהר לטנקיםכבר ב-12 בצהריים היינו מוכנים ומצויידים. המלחמה כידוע החלה בשתיים".

ש: ואיך פתיחתה המלחמה נראית, מנקודת המבט שלך?

קהלני: "מאוד מפחיד. כשהגיעו המטוסים שלהם אני בכלל לא הייתי ליד הטנקים שלי. הייתי בטוח שאלו טייסים ישראלים שהתבלבלו והם מפציצים אותנו בטעות.  תמיד ידעתי שלנו יש את החל אוויר הכי טוב בעולם, לא? באותו הזמן היינו עדיין תחת הרושם של מלחמת ששת הימים, ראיתי בזמנו את הסרט על מה שעשה חיל האוויר ב-67, '3שעות ביוני', ושמענו את כל הבדיחות על חיל האוויר של סוריה ומצרים, ולא העליתי על דעתי שמטוס סורי יחצה את הגבול ויפציץ אותנו".

ש: ומתי אתה מבין שזה עניין רציני, לא איזה יום קרב מוגבל?

קהלני: "רק אחרי צהריים שאני עומד בעמדות מולם, אני רואה את הנחילים שבדרך מולנו, אז אני מבין שזה רציני והם לא עושים התשה מה שחשבנו, אלא שהם כאן על מנת לכבוש את הגולן. עובר בראש שלי איך אני שומר על הגזרה שאני קיבלתי. לקחו לי בהתחלה שתי פלוגות מתוך ארבע, אחר כך החזירו לי, ואני עומד מולם כאשר יש להם יתרון גדול.

קרבות פנים אל פנים והיציאה לכיוון דמשק

קהלני מספר על הלחץ הכבד באותן שעות: "אני אמרתי, כמפקד אני האלוהים של הגדוד ואני נקרא לכל מיני לוחמים שנהרגים ונפגעים, אבל אנחנו לא יכולים לבלום אותם, ולי אין תשובות לדבר הזה מלבד לתמרן כך או אחרת. אלתרנו כל מיני פתרונות, רצנו בין עמדות עם הטנקים וירינו פגזים בחושך בלי לדעת בדיוק לאן".

קהלני והגדוד שלו הצליחו, לפחות זמנית, לבלום את הסורים לשעות קריטיות, תוך יצירת הרושם שהכוח שלהם גדול בהרבה ממה שהוא היה באמת. קהלני: "הם הצליחו להיכנס לתוכנו. הם עמדו ממש לידי, טנק סורי היה חמישה מטרים מימיני ו'אימץ' אותי כמפקד שלו, והיו טנקים סורים נוספים שעמדו סביבו אז הם ממש נכנסו לתוכנו. חטפתי שוק".

קהלני מדבר על שני קרבות קשים עיקריים בתחילת המלחמה: זה שהתנהל בכל הלילה הראשון של המלחמה ויום ראשון שאחריו, וזה שהתנהל יומיים אחר כך בנסיגה מרוב שטח הרמה, בעמק הבכא, שם עם שלושה טנקים כשירים הוא הצליח לבלום עשרות טנקים סוריים לשעות קריטיות של לחימה.

"הי לנו קרב קשה אחד במוצאי שבת עד הבוקר ויום ראשון בבוקר שזה היה קרב קשה מאוד, והקרב הקשה השני היה ביום שלישי בבוקר שכבר התחלנו בנסיגה, ואז הייתה המשימה שלי לבלום אותם והייתי צריך לגלות שם הרבה מנהיגות. כמובן יחסי הכוחות היו מאוד לטובתם. היה להם בערך 100-60 טנקים, אנחנו היינו אולי 12 טנקים כשירים סך הכל. מאוחר יותר עמדנו עם אולי שלושה טנקים מעולה 50 שלהם. יומיים אחר כך כבר היינו בדרך לדמשק".

"הודיעו לי שאחי נהרג"

אבל כבר יומיים אחר כך התמונה העגומה החלה להשתנות. ביום חמישי, 11 לאוקטובר, קהלני מקבל פקודה מדהימה, שנראתה לו תלושה מן המציאות.

קהלני: "בן גל המח"ט קורא לי ואומר לי לאסוף טנקים וחיילים, כדי לתקוף בעומק סוריה, לכיוון דמשק. זה היה נראה לי הזוי, הרגע בקושי ניצלנו מהקרבות, עכשיו רוצים להכניס אותי שוב לעוד מלחמה? איפה הכוחות עכשיו שאני אקח לעצמי, את הכוחות הנפשיים וגם הכוחות של לוחמים שאני יוצא למלחמה נוספת פנימה? עבדתי מהר מאוד כדי לארגן לי גדוד מחדש כל מיני טנקים פגועים, מסתדר אותם, מתקן אותם, וגם מתחיל לחפש צוותים".

ש: ואתה אומר משהו למח"ט, על כמה הפקודה נראית לא קשורה למציאות?  

קהלני: לא אמרתי כלום, הבנתי שאני צריך לאסוף חיילים וטנקים למשימה, ובאמת התחלנו להיכנס לעומק סוריה. הגעתי למרחק 35 קילומטרים מדמשק, בתוך מה שהיה קרוי המובלעת. אחרי זה הוציאו אותי והחליף אותי גדוד אחר. בדיעבד הבנתי שזה היה מהלך של ניצחון, כדי לבנות נקודת התחלה טובה יותר עבור ישראל במשא ומתן להפסקת אש".

ההבנה על היקף המלחמה, והמחיר האישי הנורא שגם קהלני שילם, הגיעה רק אחרי המלחמה. "הודיעו לי על מותו של אחי עמנואל שנהרג בסיני. על מותו של אח של אשתי דליה, אילן, שגם הוא נהרג בסיני. אני נסעתי הביתה לעשרים וארבע שעות וחזרתי. קברו את אחי בקבר זמני בדרום, ורק אחרי 11 חודשים הביאו אותו לקבורה בנס ציונה, עיר הולדתנו".

ש: היית שותף לזעם הציבורי שאחרי המלחמה על הדרג המדיני והצבאי?

קהלני: "מה שעניין אותי ברגע הזה אחרי יום כיפור זה לבנות כוח מחדש ולשלוח אותו לקו. אותי אחרי חודש חודשיים הוציא אותי מהקו כי הבית שלי באבל, אז הייתי סגן המפקד בית ספר לשריון לתקופה קצרה ואחרי זה עליתי חזרה להיות מח"ט 7 בגולן".

הדרך לביירות והכניסה לפוליטיקה: "נתניהו היה ראש ממשלה טוב"

במלחמת לבנון הראשונה קהלני כבר משרת כמפקד אוגדה, בדרגת תת אלוף. הוא לומד להכיר גם את לבנון היטב, דרך הרגליים והעינים. "כשנכנסתי ללבנון עם האוגדה שלי, לחמנו כל הדרך עד ביירות. הגענו לשם. את האיזורים שמפגיזים היום, אני מכיר היטב".

ש: הסכם השלום עם מצרים שינה את הצבא? את התפיסות שלו?

קהלני: "לא. ב-82', שנת הנסיגה מסיני, כבר היינו בתוך לבנון. הצבא עדיין היה גדול מאוד, עדיין הרגישו את הטראומה שלו ממלחמת יום הכיפורים. הטראומה הזו התפוגגה בהמשך עד שהגענו למצב של היום".

בשנות השמונים קהלני השתחרר מצה"ל. הוא סבר שההישארות בלבנון היתה טעות. בשנת 1992 הוא נבחר בסיעת מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין לכהונה בכנסת ישראל, אבל בהמשך עזב את הסיעה והקים את מפלגת "הדרך השלישית, שכיהנה בממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו.

קהלני ממשיך להיות איש של מרכז פוליטי, גם בניתוח לאחור של הפרק הפוליטי שלו: "הסכם אוסלו א', שבו יצאנו מיריחו ומעזה, היה הסכם טוב מבחינת תפיסה מדינית. גם היציאה משאר ערי הגדה היתה נכונה, אבל הסכם אוסלו ב' וההתמכרות למדיניות של 'שקט ייענה בשקט' היא שהתחילה את הקונספציה שפגעה בנו באוקטובר שעבר".

ש: איך היתה הכהונה בממשלה הראשונה של נתניהו?

קהלני: "זו היתה ממשלה טובה. ביבי היתה ראש ממשלה טוב, סך הכל. זה לא שהיה קל. לחצו עלי כל הזמן לעזוב, כדי להפיל את הממשלה. בסוף אחרים הפילו אותה. ניסיתי לשכנע את נתניהו, כמו את רבין בזמנו, לצאת מלבנון. אני חושב שההישארות בלבנון היתה טעות".

בעד היציאה מלבנון וההתנתקות, ההלם מהשבעה באוקטובר

הפרק הפוליטי של קהלני נגמר בבחירות 1999, כאשר סיעת "הדרך השלישית" לא עברה את אחוז החסימה. אהוד ברק עלה לשלטון באותן בחירות.

ש: איך שיצאנו, או ברחנו, מלבנון בתקופת ברק, זה היה נכון?

קהלני: "הרעיון היה נכון, היציאה מלבנון היתה חשובה והכרחית, הביצוע היה עקום לגמרי. השארנו שם ציוד ונשק, הפקרנו את אנשי צד"ל. הותרנו את הרושם שאנחנו בורחים מהטרור".

ש: וההתנתקות של אריאל שרון, היציאה מעזה?

קהלני: "אני חושב שהיציאה מעזה היתה נכונה, להגיד שלא היה פיגועים כשהיינו בעזה זה שטויות במיץ עגבניות, היו יותר פיגועים מכשהיינו בחוץ. אבל מה שקרה אחרי זה בתוך עזה, האם ידענו שהם מתחמשים ככה? כל אחד רצה לגמור את הקדנציה שלו בשלום".

קהלני, איש צבא מנוסה, לא מצליח להבין את מה שהתרחש בשעה לאוקטובר 2023 מבחינה צבאית. "שלושה דברים אני לא מבין בעולם הזה", אומר קהלני, "את הבריאה, את גוף האדם ואת השבעה לאוקטובר 2023. ככל שאני נחשף ליותר מידע ממה שהיה שם, אני פחות מבין איך זה יכול היה לקרות", הוא אומר.

ש: הכשל המודיעיני הפתיע אותך?

קהלני: "אף פעם לא סמכתי יותר מדי על מודיעין.  צבא תמיד צריך להיות מוכן למלחמה. כשאתה ישן בלילה, אתה נועל את הבית כי יש לך מידע שמישהו יפרוץ? לא! היו צריכים להיות מוכנים למלחמה".

ש: איך אתה מנתח את הקונספציה שמדברים עליה?

קהלני: "זה המושג שנקרא זה במשפט אחד קטן 'שקט ייענה בשקט'. אז אמרו הם לא יתקפו, אין להם כוחות. ניתן להם לבנות בתים, ניתן להם מים, כל מיני שטויות במיץ עגבניות… מה, לא ראו את ההכנסה של כמות התחמושת? אפילו בצרפת לא היה כמות תחמושת כמו שהיתה ברצועה. חשבו ששקט יענה בשקט אם אנחנו לא מרגיזים אותם הם לא ירו עלינו וככה נמשיך לחיות".

"כל הצמרת צריכה ללכת"

קהלני משתדל לא לתת ציונים לבעלי התפקידים. "הרצי הלוי הוא רמטכ"ל ומפקד טוב, שנקלע לכישלון הגדול ביותר בתולדות צה"ל. גם לנתניהו אני לא נותן ציונים. נכון, לא אמרו לו בלילה שלפני, אבל הוא בנה את התפיסה של 'שקט ייענה בשקט' והכניס כסף לרצועה. בראייה היסטורית, הוא שותף לכל ההחלטות וכמו כל המערכת, הוא יצטרך ללכת לתפקיד אחר".

ש: איך לדעתך מתנהלת המלחמה?

קהלני: "המלחמה בעזה די בסדר, אבל בלבנון שנה שלמה הייתי נותן ציון 4 מתוך 10, שזה בלתי מספיק, גרוע. מדינת לבנון השפילה אותנו. רק בחודשיים האחרונים, עם כל המבצעים האחרונים שם, הצבע חזר ללחיים".

ש: אתה אופטימי?

קהלני: "לא במיוחד. אני חושב שמתישהו חמאס ישתקם ברצועה, גם אם יקח לו עשרים שנה. גם בלבנון חיזבאללה יחזור, זאת מדינת קזינו חלשה מדי מכדי למנוע את זה. אני חושב שבעוד 15 עד 20 שנה אנחנו עלולים שוב להילחם בגזרות האלה".

ש: ומה תאחל לקוראים לשנה החדשה?

קהלני: "אני מאחל קודם כל בראש וראשונה שיחזרו החטופים, ושנשמור על כבודם של החיילים שלנו ואלה שנפלו, שנהיה ראויים למותם. אני מאחל לכולנו שיהיה לנו שקט, אבל אני מודע שלא יהיה. אני מציאותי, אני אדם שעם שתי רגליים על הקרקע. אני מאחל שנגמור את כל המלחמות האלה ונקבל שלווה, אבל. בוא נאמר ככה: אני חושב שאם אתה רוצה שלווה, סע לשוויץ. בישראל נצטרך תמיד לעמוד על המשמר".