אם הייתי נדרש לסמן את הבעייה המרכזית העומדת בפני החברה הישראלית והמדינה ברגעים אלה, הייתי מגדיר אותו כתרבות פוליטית. יש יגידו תרבות נקודה (!) אבל, אני לא אכנס לזה – העם הוא העם, ומה שעובר עליו עובר עליו, ואולם הוא מונהג על ידי מערכת פוליטית, שבעשורים האחרונים ניכר כי היא מצויה בסערה עד כדי אובדן שליטה.
התרבות הפוליטית הישראלית שקועה עמוק בפופוליזם, רוצה לומר, לא חשוב להנהגה (נבחרי הציבור) מה נכון לעשות, חשוב להם לאותם אנשים, מה יגידו… התרבות הזו היא שטחית, צרה, ונוראית, עד כמה שהיא קלוקלת ומובילה אותנו כעם למחוזות רעים, אחד מהם הוא פילוג חברתי שהולך ומסלים.
שובו של השיח המפלג של שישי לאוקטובר
השבוע התבשרנו כי מפלגת "המחנה הממלכתי" המובלת על-ידי שני רמטכ"לים בדימוס לפרוש מממשלת החירום שהוקמה לאחר ה7 לאוקטובר. אפשר לנתח אם נכון או לא נכון לפרוש כעת מהממשלה הזו, אבל אי-אפשר לסבול את רמת השיח שנוצרה בעקבות המהלך הזה. כאשר מקשיבים לדברי הפוליטיקאים שעסוקים בשיסוע כאילו כלום לא קרה כאן, אי אפשר שלא להיות מתוסכל.
השיח הפוליטי חזר לגמרי ל-6 לאוקטובר, ולא עזרו מאות ההרוגים בעוטף עזה, החללים בשורות לוחמי צה"ל, הפצועים, וגם לא החטופים בשבי האוייב. הפוליטיקאים מאשימים זה את זה, לא פועלים במשותף בכדי להתמודד עם האתגר הביטחוני החריף שנקרא בדרכנו, ומבלי בושה, לא לוקחים שום אחריות, ולכולם יש כזו.
הייתי אומר בפשטות, שהייתי רוצה שכל מי שנגע בקבלת ההחלטות, ובבניין הכוח הצבאי בעשור האחרון כשל כישלון חמור מתוך רשלנות וקלות דעת. הייתי רוצה לראות את כולם מתחלפים ומהר. אך כעת אנו מצויים בשעת חירום, אנו עוסקים בהישרדות שלנו כעם וכמדינה, וזה בהחלט לא הזמן להתקוטט ברמה הפוליטית, ההיפך הגמור! ומה שאנו רואים לנגד עינינו הוא חזרה לפילוג והקיטוב שמוכח שהוא הביא אותנו עד הלום.
אסון הפופוליזם הפוליטי
הפרסונליזציה והפופוליזם מכתיבים הכל, ומכאן לערוצי התקשורת המהדהדים ללא הפסקה את הטינוף והתיעוב, ומשם להמונים. שוב אנו נכנסים למערבולת חסרת עכבות, ואין לדעת לאן כל זה הולך, והכל בשעה שאנו מצויים במלחמה קשה, אנשים נהרגים כמעט מידי יום עבור ביטחון ישראל, ואני שואל, למען השם, מה עובר לכם בראש?
אני יכול להבין שבפוליטיקה יש אגו בשמים, אני יכול להבין שהאמביציות הן מכאן ועד הודעה חדשה, אני לא יכול לקבל שזה מכתיב ברגעים בהם אנו מצויים את המציאות, ומכשילים באופן חמור את היכולת שלנו כעם לעמוד מאחורי המאמץ המלחמתי כנגד מי שמעוניין לרצוח אותנו.
יש לנו ברירה אחרת: אחדות
ולכן, אני פונה לקוראים, אנחנו, העם – אל תשתפו פעולה עם הדבר הזה. אנו זקוקים ללכידות ולאחדות, ואם הפוליטיקאים לא מסוגלים לייצר את זה עבורנו, אזי האחריות היא עלינו. ברשתות החברתיות, בפוסטים, בשיח בבית, במה שאתם צופים או מאזינים בערב – על תתנו לדבר הזה להשפיע על השכל הישר שלכם – ההבנה שברגעים האלה ממש לוחמים מכל קצוות החברה הישראלית מסכנים את עצמם למעננו – הם חייבים אותנו מלוכדים, חייבים להרגיש שיש עבור מי ועבור מה להילחם. אנחנו חייבים את זה להם לפני כולם – הם מסכנים את חייהם עבור כולנו.
יש הרבה מכאובים לכאוב בתקופה הזו, קשיים עצומים, אנשים שנפגעו ברמה שקשה לתאר, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לתת להם הוא תחושה אמיתית שאנחנו מוקירים אותם, ועומדים לצידם כעם אחד. הפולטיקאים לא מצליחים לייצר את האווירה הזו – זה כישלון בפני עצמו.
אבל התרבות הפוליטית היא רכיב בתוך התרבות החברתית, והיא לגמרי לא חזות הכל. חזות הכל היא אנחנו, ההמונים, ואנחנו למרות הכל, ובעת הזו, חייבים, אבל ממש חייבים לעמוד זה לצד זה.