1. ההנהגה בישראל אחראית לכל – גם לכישלונות וגם להצלחות. אבל אלו שייללו רק לפני חודשיים שצריך להפסיק את המלחמה "לשנה-שנתיים", אין להם פתחון פה לבקר את הפסקת האש החדשה בלבנון. יתירה מכך: לבוא ולומר שהפסדנו אחרי המערכה הזו בלבנון – לא אחראי ולא נכון עובדתית. יכול להיות שתמונת הניצחון הרצויה היא אחרת, אבל אחרי שנה פלוס של מלחמה בעזה ועוד כמה חודשים בלבנון, אני לא בהכרח נגד כמה חודשים של התארגנות מחדש והמתנה לממשל טראמפ, שבו מרחב הפעולה המדיני והצבאי שלנו רחב יותר מאשר בחודשיים מסוכנים ביותר עם ממשל שמאל אמריקני, אנטי-ישראלי, שיכול לייצר נזקים מדיניים ארוכי טווח. לא לחינם תקופת הבחינה שנקבעה בהסכם היא 60 יום – בדיוק הזמן לחילופי השלטון בארה"ב.

2. אי אפשר להתעלם מהבעיה המטכ"לית והצבאית הכבדה שלנו. זה צבא שממשיך, גם אחרי 7.10, למדר את הדרג המדיני ממידעים חשובים, ומניח על שולחנו אופציות צבאיות מוגבלות כרוחב חשיבתו המוגבלת. זה צבא שבשילוב עם הפקידות העויינת בעיקר במערכת אכיפת החוק והמשפט, מתייחס לממשלה הנבחרת כאל אויב – ואנו רואים זאת בפרשייה האחרונה של פלדשטיין ושות'. אנחנו חיים במציאות הזויה שבה העברת מסמך לראש הממשלה נחשבת לעבירת מסירת מידע עם כוונה לפגוע בביטחון המדינה, לא פחות (!!!). מתי זה התחיל? אפשר ללכת אחורה עד הוצאת ערך הניצחון מהקוד האתי של צה"ל בתחילת שנות ה-2000, וכמובן הקיצוץ הכבד בסד"כ הצה"לי לאורך השנים – אבל צריך גם לזכור שלהבדיל למשל מהשיטה האמריקנית, ראש ממשלה ישראל אינו המפקד העליון של הצבא, וגם לא הממשלה. זה אומר שהצבא הוא זה שמביא תוכניות מבצעיות לאישור הממשלה ולא להיפך, והצבא לא עומד לפקודת הממשלה בנושאים מבצעיים. ייתכן שאת זה צריך לשנות גם כחלק מלקחי השבעה באוקטובר.

3. הניצחון הישראלי הנוכחי בלבנון הוא אולי בנקודות ולא בנוק-אאוט, אבל הפרש הנקודות די גדול. איך אני יודע את זה? אני רואה את המצב הכללי של חיזבאללה, את הפגיעה העמוקה בפיקוד ובתשתיות שלו, ובהיקף ההרס הרב בלבנון. אני בעיקר רואה את זה בכניעה של חיזבאללה בדרישתו המרכזית בתחילת המלחמה בלבנון: לקשור בין עזה לבין לבנון. בידוד המערכה בעזה תוך שיתוק חיזבאללה ולבנון מאפשר חידוש הלחץ על חמאס בעזה, והחייאת היכולת להחזיר חטופים בלחץ צבאי או בעיסקת שבויים משופרת מבחינת ישראל. מה שחשוב הוא שהאסטרטגיה האיראנית של לחץ רב-זירתי על ישראל מתמוטטת.

4. בעיני הבעיה האסטרטגית החמורה יותר נמצאת עדיין בעזה, שבה יש ניצחון אבל אין הכרעה, בין היתר בעקבות העובדה שאין תזוזה בעניין החטופים – לא מודיעינית ולא צבאית. הטעות הבינלאומית והישראלית כאן היא כפולה: אספקת המזון והסיוע ההומניטרי היא זו שמונעת את הלחץ הנחוץ להפעלה על האוכלוסייה ועל החמאס כדי להשיב חטופים ולהכניע את האויב. את זה אמר לאחרונה בתקשורת האלוף במילואים גיורא איילנד, לא בדיוק איש ימין או "ביביסט". ואחרי כל זה, בא בית הדין הבינלאומי בהאג ומאשים אותנו ב… הרעבה של האוכלוסייה בעזה.

5. הטעות הצבאית הגדולה של המלחמה בעזה, שבעיני מונחת בהחלט יותר על כתפי המטכ"ל מאשר הממשלה – שהיא כאמור ביחד עם הקבינט אחראים רק במובן זה שלא דרשו זאת מלכתחילה – היא העובדה שהתמרון הקרקעי החל בצפון הרצועה ולא במקביל גם בדרום וגם בצפון של הרצועה. אם היו מתחילים במקביל, המלחמה היתה מתקצרת בחצי והכנעת החמאס היתה מהירה יותר, להבנתי.

6. איראן היא כמובן האיום הקיומי הגדול יותר, ואני תקווה כי הממשל החדש בוושינגטון מבין את זה. השאלה הגדולה היא האם האש שהוצתה השבוע על ידי הממשל היוצא באוקראינה מול מעצמה גרעינית כמו רוסיה, יאפשר טיפול מהיר בבעיה הבוערת של איראן סף-גרעינית. אני לא שולל את ההנחה שהצתת האש בחזית הרוסית-אוקראינית נועדה, בעיני הממשל היוצא, בין היתר, למשוך את המשאבים של הממשל הנכנס מטיפול בבעיה האיראנית שהיא לא פחות, ואולי אפילו יותר, בוערת ומסוכנת.

7. עכשיו כשיש הסכם הפסקת אש, המבחן הוא של הממשלה – בשני מישורים: במישור התגובה על כל הפרה, ובמישור שיקום הצפון. אחרי שנה פלוס של פינוי ומלחמה, אלו שני מבחנים לא קלים.

8. אני חושב שהטענה כאילו אנחנו "מאבדים את הגליל" לא נכונה טריטוריאלית, צבאית, התיישבותית ועובדתית. האם יקח זמן לשקם את הגליל? בוודאי. האם זה מורכב? ברור. זה בוודאי אחד המבחנים ארוכי הטווח של המדינה. זה יקח זמן. בינתיים, אפילו הממשלה לא מבקשת מהתושבים לחזור. אנחנו בתקופת המתנה. אבל לכל המצקצקים על תבוסה, אם פינוי של כמה עשרות אלפים מהצפון זה "לאבד את הגליל", מה יגידו בלבנון בה מיליון וחצי אנשים עזבו את בתיהם, כפריהם הרוסים ומדינתם משותקת?

9. אחרי מלחמת לבנון השניה היו שנים רבות של שקט בגבול. כן, התעלמנו מבניין הכח של חיזבאללה בגבול. זו היתה טעות קשה, אבל אני מקווה שלא נחזור עליה שוב. זה גן מבחן עתידי של המדינה. אבל מכאן ועד להגדיר את הפסקת האש בתנאים המדיניים והצבאיים הנוכחיים כתבוסה ישראלית וכ"אובדן הגליל" – המרחק רב ורחוק. חשוב לזכור כי ישראל אינה אי בודד, ואינה תמיד תלויה רק בעצמה – בכלכלה, בחימוש, במדיניות הבינלאומית. חשוב עוד יותר לדעת: ניצחנו בלבנון. לא בהכרעה מוחצת אולי, אבל בנקודות. כמו במלחמת לבנון הראשונה ונשניה, כמו במלחמת יום הכיפורים. כל תושב לבנון יודע זאת רואה זאת בעיניים. זה שהערבים משווקים לעצמם כל הפסד כניצחון – זו כבר בעיה שלהם.

10. להבדיל מעזה, שם שיטת הסבבים צריכה להסתיים סופית, מי שמציע לכבוש את לבנון כדי למגר את חיזבאללה – חולם בהקיץ. זמן להתעורר.

ובונוס אחרון, הצעת חוק: כל מי שרוצה להפנות אצבע מאשימה מימין על הממשלה הנוכחית, שיביא אלטרנטיבה ריאלית ראויה, בלי פנטזיות פוליטיות בהקיץ.