שתי דרמות פוליטיות ענקיות התחוללו השבוע ביום שלישי, פעמיים כי טוב, שר הביטחון יואב גלנט פוטר מתפקידו על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, והנשיא האמריקני ה-45, דונאלד ג'ון טראמפ, נבחר לנשיא ה-47 של ארה"ב ומנהיג העולם המערבי.

שתי הדרמות הללו, ותוצאותיהן, הן בשורות חשובות וטובות לעם ישראל ולמדינת ישראל. אמנם, לכאורה אין קשר בין שני האירועים, אבל נראה כי נתניהו ניצל היטב את הסחת הדעת וההתמקדות בבחירות בארה"ב, על מנת לעשות את מה שרצה לעשות מזמן, עוד מימי הרפורמה המשפטית שחוזרת לאט לחיינו: לפטר שר ביטחון סורר, בעייתי, לא ממושמע ובעיקר בינוני ולא מבריק, שחושב ומשמיע את תיבת התהודה של המטכ"ל הכושל בתולדותינו, אשר מצידו משמיע את המסרים שהוא מקבל מהממשל המפסיד בוושינגטון.

חזרתו של טראמפ לשלטון, בעוד כחודשיים וחצי, הופכת את הממשל האמריקני שנכנס למעין "ממשלת מעבר" לפחות רלוונטית על לכניסת הנשיא החדש לתפקידו ב-20 לינואר 2025. היא מחלישה את העוצמה של תיבת התהודה התבוסתנית, הפרו-ערבית, של הממשל העוין ביתר שהיה לישראל מאז ומעולם, וגם תשנה את הדינמיקה הבינלאומית לטובת ישראל, כבר בטווח הקרוב. ממשלות ומנהיגים לא ירצו להסתבך עם הנשיא החדש, השריף הישן של וושינגטון, שכמו במערבונים הכי גדולים לא רק התגלה כשולף המהיר בעיר, אלא גם כמי שיודע לחזור מן הקבר.

בנימין נתניהו, שכנראה העריך את ניצחונו הקרב של ידידו בעל השיער הכתום, הבין שזו העת בדיוק לעשות את הצעד הראשון בדרך לשינוי הדרוש במערכת הביטחון בדרך לניצחון המוחלט במלחמה: לפטר את גלנט האנמי, היבשושי, המקובע והמרובע. זה אותו גלנט שלא פעל נגד הסרבנות בזמן הרפורמה המשפטית, שחתם על צווי מעצר מנהלי סיטונאיים נגד יהודים ביו"ש בשיעור חסר תקדים אפילו ביחס לשרי ביטחון מן השמאל – ושהיה אחראי על ניהול המבצעי הכושל של המערכה בעזה בחודשיה הראשונים.

פיטורי גלנט משלימים את הבהירות ואת התיאום המבצעי והאסטרטגי שדרוש לממשלה, לאחר שגדי אייזנקוט ובני גנץ עזבו את הממשלה. מאז עזיבתם הקבינט והממשלה הפכו להתקפיים יותר, והתוצאות – גם בלבנון וגם בעזה, כמו גם בתימן וטהראן, נראות ומורגשות היטב.

יש לקוות כי שר הביטחון הנכנס, ישראל כץ, שידוע גם ברצון הברזל שלו וגם ביכולות הביצוע המרשימות שלו, יביא את התכונות ואת האומץ לתפקיד הזה במיוחד בעת המלחמה. די היה לקרוא תגובות מעודדות של חיילי מילואים שנמצאים בחזית כרגע, שפורסמו, כדי להבין כמה עמוק היה המשבר בין החיילים לבין הפיקוד העליון ולשר הביטחון.

מפתח חשוב לשינוי, גם אם לא נראה את זה מיידית עם כניסתו, היא החלפת הרמטכ"ל הכושל בתולדות המדינה, רא"ל הרצי הלוי, שהוא לא רק רמטכ"ל הסרבנות והמחדל, אלא גם רמטכ"ל הדשדוש הצבאי הארוך מדי בעזה וזה שלא יזם את כיבוש הרצועה מדרום מתחילת המלחמה.

שובו של האיש הכתום

ואי אפשר שלא להתייחס לבחירות ההיסטוריות בארה"ב. כמה נקודות מעניינות עליהן:

1. שמעתם פעם על סטיבן גרובר קליבלנד? סביר להניח שלא. עד שלישי האחרון, הוא היה הנשיא היחיד בתולדות ארצות הברית שנבחר לשתי כהונות לא רצופות (1885–1889 ו-1893–1897). טראמפ, כעת, הוא השני לעשות זאת. קליבלנד היה, אגב, הנשיא הדמוקרטי היחיד שנבחר בחצי המאה שאחרי מלחמת האזרחים, אבל הוא נחשב לדמוקרט שמרני – שלא היה מזהה את המפלגה הדמוקרטית המטורללת, שלא לומר תמהונית לפעמים, של היום. אם היה חי היום, הוא היה ככל הנראה מצביע לטראמפ ולא לקמלה האריס.

2. מכרו לנו שהבחירות האלה צמודות, אבל הניצחון המוחץ של טראמפ היכה גם הסוקרים והפרשנים. בסקרים הן אכן היו צמודות, אבל יום הכיפורים של הסוקרים לא פסח גם על ארה"ב. הנדסת התודעה שעשתה התקשורת האמריקנית לכולנו עוד תילמד בבתי ספר ואוניברסיטאות תחת המושג "ניתוק קולקטיבי מהמציאות". פני התשעה באב והאבל באולפני התקשורת הליברלית אחרי ניצחון טראמפ יעידו כמה הם האמינו לשקרים של עצמם, והופתעו כשהם התנפצו על סלע המציאות האלקטורלית.

3. למה הצליחו לשווק לנו בחירות צמודות? ככל הנראה, במשך חלק גדול מדי מהמירוץ, הן היו צמודות – הרבה יותר צמודות ממה שהן היו צריכות להיות. זה היה אמור להיות מירוץ בין מתאגרף במשקל כבד למתאגרף חובב, במשקל נוצה. לטראמפ יש את הניסיון, החזון והרקורד הנכונים, לעומת קמאלה האריס, נציגה של ממשל כושל, שהעולם תחתיו התערער במלחמות מתרחבות והכלכלה האמריקנית נכנסה לסחרור אינפלציוני ולמשבר מהגרים בלתי חוקיים בקנה מידה קטסטרופלי.

4. טראמפ כמעט הביס את עצמו בבחירות האלו, בעיקר בגלל העימות המוקדם עם ג'ו ביידן. לראשונה בהיסטוריה, נערך עימות בין המועמדים לפני הוועידות המפלגתיות. הנוק אאוט ההוא עלול היה להתגלות כניצחון פירוס – ניצחון בקרב שמבשר על הפסד במערכה. העימות ההוא היה הקטליזטור להחלפת ג'ו הישנוני והדמנטי. החליפו אותו בהאריס, שמעולם לא ניצחה פריימריס ולא היתה מסוגלת לנצח פריימריס לו המפלגה ה"דמוקרטית" היה עורכת כאלו כדי להחליף את ביידן – והיא פתאום ייצגה "דור חדש של מנהיגות באמריקה". לו היה העימות נערך לאחר הוועידות, לדמוקרטים לא היה זמן להחליף את ביידן, והניצחון הברור של טראמפ היה נראה לעיני כל הרבה יותר מוקדם.

5. האריס היא מועמדת כל כך רדודה, חסרת מעוף וחסרת אינטלקט, שאפילו יאיר לפיד שלנו נראה כמו גאון לידה. ובכל זאת, היא היתה יכולה לנצח. למה? על בסיס של הסתה פרועה ומופרעת כנגד טראמפ – השוו אותו להיטלר, כינו אותו פשיסט וסכנה מוחשית לדמוקרטיה האמריקנית. הציבור לא קנה את זה, והצביע בהמוניו, בניגוד לסקרים והתחזיות של מה שטראמפ אוהב לכנות ה"פייק ניוז מדיה".

6. כמה רחוק הטירלול הפוליטי בארה"ב מגיע? אנשים בארה"ב שאני מכיר מקרוב, בעלי השכלה גבוהה, קונים את השיט החולני הזה שמספרים על טראמפ. כולל יהודים, אגב. נשמע מוכר? בעיני, יותר מדי. כן, לא טעיתם: למפלגה הדמוקרטית בעשור האחרון יש רק דבר אחד למכור: רק לא טראמפ, בדומה ל"רק לא ביבי" שהוא הסחורה הפוליטית היחידה בשמאל הישראלי של היום.

7. יש קווי דמיון בין שני השיגעון וההסתה הזו: גם כאן, מאז הקורונה מספרים לנו שנתניהו סכנה לדמוקרטיה, רודן, דיקטטור, מושחת – וכן, מדי פעם גם משווים אותו להיטלר. בישראל, בכל זאת מדינה יהודית, השוואות להיטלר קצת יותר קשה ופחות מקובל לעשות, אבל זה קיים ועוד איך. נראה כי ספר ההוראות של השמאל בכל העולם דומה: באותו אופן מדברים למשל גם על נייג'ל פרארג' הימני בבריטניה, ממנה אני חוזר השבוע.

8. צריך לומר שיש בזה היגיון פוליטי מסויים: אנשים מצביעים נגד, לא בעד. במיוחד אם אין לך שום דבר אחר, בעל תוכן ומשמעות, להציע. זה במיוחד היה המצב של האריס – היא הסתירה את דעותיה על נושאים רבים שעל סדר היום האמריקני, ותוקפת, ישירות ודרך נציגים, את היריב, ברטוריקה הכי חריפה שיש.

אבל בסוף, כשבצד פוליטי אחד יש רק הסתה ולמה לא להצביע עבור המועמד היריב, ואין שום סיבה פוזיטיבית להצביע עבור המועמד שלו – זה קורס, בעיקר בקלפי. עמית סגל פעם אמר שאם השמאל בישראל היה מתעסק פחות ב"רק לא ביבי", אולי הוא היה מצליח לנצח את נתניהו.

ועוד הערה אחת לסיום על הסתה: יום לפני הבחירות ופיטורי גלנט היה הרביעי בנובמבר, יום השנה ה-29 להירצחו של יצחק רבין, אשר במשך שנים נטען כי נרצח בגלל "הסתה מימין". המסיתים הרבים נגד ראש הממשלה נתניהו, בכנסת ובתקשורת, לא ממש עושים חשבון נפש ולא מביטים בראי.

אולי התזכורת העכשווית – ניצחונו של טראמפ נגד מכונת הרעל שהופנתה נגדו – ילמד את המסיתים שלא רק שזה לא נכון ולא מתקבל טוב בציבור, אלא גם לא משתלם אלקטורלית.