מתחילת המלחמה הנוכחית אנו מדברים על המושג "קונספציה" – רבים מתכוונים בכך לתפיסה לפיה חמאס היה "מורתע", דבר שהתברר כמוטעה מיסודו ב-7 לאוקטובר 2023. מאז ממשלת-ישראל וזרועות הביטחון פועלים להשמדת יכולות חמאס, מיטוט שלטונו, החזרת החטופים ושינוי המצב בצפון, אל מול הקשר האיראני.
בחודשיים האחרונים מתנהל משא ומתן כביכול מול חמאס, שתכליתו סיכום מתווה להחזרת חטופים, אם כי לא את כולם. השיח הולך ומתכנס בימים האחרונים לשאלת ציר "פילדלפי" הוא גבול עזה-מצרים, שדרכו וגם מתחתיו התנהלה תעשיית הברחות עניפה ובלתי נתפסת שהובילה להתעצמות חמאס ותשתיות הטרור שלו בעזה. מנסים לצייר לנו משוואה כאילו ויתור על שליטה בגבול מצרים תשחרר לנו את החטופים – זה לא נכון, ולכל הפחות לא בהכרח נכון.
שאלת היסוד ובבסיסה מתקיימת אמת מרה, היא מה המחיר שמדינת-ישראל נדרשת לשלם עבור החטופים שבידי חמאס? זו שאלה קורעת לב, בטח כאשר עשרות אלפים מחיילינו נלחמים בארגון השטני הזה ומשלמים מחיר של חיים תמורת השמדתו ויצירת הזדמנויות לשחרור חטופים, אך ניכר שבחודשיים האחרונים אנו בתהליך של התכנסות, גם בתוך עצמנו, לגבי עתיד המערכה ושאלת החטופים – בעיקר תחת לחץ אמריקאי (ולקראת הבחירות המתקרבות אצלם).
הדיון הנוכחי סביב ציר "פילדלפי" וההתעקשות של ממשלת-ישראל על שליטה בו הפכה לסלע מחלוקת, כאילו הישג טקטי לא שווה את חיי החטופים, אך כאמור, זו משוואה מופרכת ולא מייצגת את הדילמה.
הקונספציה בה מדינת-ישראל הייתה שרויה בדור האחרון, וחלק מהחברה הישראלית עדיין אוחז בה, היא שתמורת המשך חיינו במולדתנו אנו משלמים לאויב פרוטקשן – אם זה באמצעות כספים, או ויתור על קרקע או דמי כופר עבור חטופים – כך מאז עיסקת ג'יבריל ב-1985.
עניינית, השיח בימים אלה הוא לא על קרקע ולא ציר, אלא על הרעיון לפיו אנו מפסיקים לשלם דמי חסות עבור חיינו כאן. זו אמת והיא מרה, כי משמעותה היא שאנו נמשיך את המלחמה בעזה גם במחיר סיכון חיי החטופים.
כנראה שאין דרך אחרת מול אויב שטני מהסוג הזה, שמוכיח לנו בחודשיים האחרונים שכל רצונו הוא להטריף את החברה הישראלית, להרחיב את הבקעים הפנימיים שלה ולרסק את החוסן הלאומי. הוא לא מוכן לשחרר חטופים, ובאירוע האחרון אף הוביל לרציחתם.
כל מי שמכיר את דינאמיקת אירועי המיקוח יודע שמרגע שחטופים מצויים תחת סכנה ברורה ומיידית, על הכוח הלוחם לפרוץ פנימה ולהשתלט על המצב גם אם המשמעות היא סיכון חייהם של החטופים. זו בהחלט אמת מרה, אך לעיתים כשהמצב מדרדר – אין מנוס מכך.
הבעיה היא שאותו חלק בחברה שמצוי בקוסנפציית הפרוטקשן שמתחילה תמיד במילים "לו רק נוותר על…", ו-"נוכל לחזור ולהילחם" רואה בפעולה שמבטלת את התפיסה הזו כסכנה למדינה, וכאות קלון לממשלה. וכך, ב"הפוך על הפוך", מצליח סינוואר לייצר בקיעים חברתיים בישראל למרות שמצד שני הוא מעמיד אותנו בחוסר ברירה.
כך גם ראינו בשבוע החולף פעולות חברתיות אנטי ממסדיות כתגובה להוצאתם להורג של ששת החטופים, פעולות שמציגות את הממשלה כזדונית ולא רואות את האשמה העיקרית באויב שבו צריל להילחם ואותו צריך לחסל.
במידה רבה זוהי תקופה מעצבת לחברה הישראלית שתראה לנו האם באמת שינינו קונספציה, או שאנחנו באותו מסלול מוכר של מריבה פנימית שבסופה אנו מוותרים לאויב. האתגר שעל הפרק הוא אתגר מנהיגותי לראש הממשלה – הוא נדרש להוביל להכרעה מוחלטת מול אויב שטני, תוך שהוא שומר על לכידות חברתית, שכן ישנם עוד אתגרים זולת חמאס.
