חטא המרגלים ושורש התפיסה השגויה

במרכזה של פרשתנו נמצא חטא המאיסה בארץ חמדה – חטא המרגלים. המרגלים נשלחים כדי לבחון את האתגרים שאתם נתמודד בכניסה לארץ. מרכז הדיון היה אמור להיות איך מתמודדים ולא האם מתמודדים והאם בכלל נכנסים לארץ.

המרגלים משנים את נושא השליחות, ובמקום להביא את האינפורמציה למשה ולדון בה, הם מתנתקים ממשה ומשכנעים את העם לא להיכנס לארץ. חכמים אומרים בגמרא (סנהדרין קד:) שחטאם היה בזה שהם הקדימו את הפה לעין.

הדרך הרגילה זה שהעין קודמת לפה. קודם כל מסתכלים, מתבוננים, מבררים, חושבים מחדש על הדברים, מקשים ומתרצים, מתייעצים ומתוך כך מגבשים עמדה ומחליטים מה לומר. המרגלים גיבשו עמדה פנימית ודעה, לפני שהם חשבו והתבוננו בדברים לעומקם. פעמים כאשר האדם שקוע בעמדתו ותפיסתו, בפחדים שלו ובחוסר ביטחון עצמי שלו שגרמו לו להסתכל על הדברים מזווית מאוד מסוימת, הוא מתקשה לשנות את צורת ההסתכלות.

השפעת הגישה הפסימית של המרגלים

הוא מרוכז בבעיה, בקושי, בחרדה וקשה לו להרחיב את המבט ולשים לב לדברים אחרים למבט אחר. הגמרא בסוטה (לד:) אומרת "וילכו ויבואו" – אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: "מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה".

לפי חכמינו המרגלים הלכו מלכתחילה ממקום לא נכון. מקום מפחד, מקום לא מספיק מאמין בעם ישראל ובכוח שלו לממש את הייעוד הגדול שלו. מה שהם ראו רק הגביר וחיזק את העמדה הנפשית החלשה שעמה הם יצאו.

המרגלים אומרים: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". הם לא מאמינים בעצמם, בכוחם. הם לא מאמינים בעם ישראל שהוא זכאי וראוי לעלות לארץ וממלאים את העם בפחדים, דאגות, חרדות וייאוש. העם משתכנע שזה מפחיד ומסוכן לעלות לארץ ושהסיכויים להצלחה נמוכים ורוצה להיכנע ולחזור חזרה לגלות – לחיי עבדות ושפלות במצרים. הוא מרגיש שהוא לא מסוגל כלום מעבר לזה.

גישה שונה ומלאת אמונה של כלב

כלב ראה את אותם מראות כמו המרגלים אבל העמדה הנפשית שעמה יצא לרגל את הארץ הייתה שונה. הוא היה מלא באמונה בעם ישראל ובהבטחה שניתנה לאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב. הוא הלך להשתטח על קברי האבות והאימהות בחברון ומתוך ביטחון, סבלנות ואמונה וודאית הוא אומר לעם דברים הפוכים: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". אנחנו יכולים ומסוגלים.

אולי זה ייקח זמן אולי יהיו קשיים וייסורים אבל זאת הארץ שלנו. יש לנו תפקיד לגאול את האדם והעולם, להיות אור לגויים, להופיע תרבות אחרת באנושות. ה' הועיד לנו את התפקיד הזה ביציאת מצרים ואסור לנו לעצור באמצע.

למרות שבמבט חיצוני זה נראה חסר סיכוי לעמוד בחוסן מול הכמות האדירה של הגויים מסביב שרוצים להשמידנו, ה' נתן לנו את הכוחות הנדרשים ואנחנו נצליח. "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזו ונתנה לנו… ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צילם מעליהם וה' אתנו אל תיראום".

השפעת הדימוי העצמי הנמוך על העם

אם כלב צריך לומר לעם שה' אתנו וחפץ בנו, סימן שהעם הרגיש הפוך. בספר דברים מתואר שהמרגלים האחרים אמרו: "בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו". במילים פשוטות: בורא עולם שונא אותנו ולא רוצה אותנו. אנחנו לא ראויים בעיניו וממילא אין לנו שום סיכוי. העם יושב ובוכה כל הלילה בכי של ייאוש "ויבכו העם בלילה ההוא".

התורה מתארת את ביטויי תחושות החידלון של העם שנאמרו מתוך הבכי: "לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו מתנו". אין לעם סבלנות להקשות, לשמוע מה משה אומר, מה ה' אומר. בשביל סבלנות צריך אמון.

אם כבר החלטנו שאין תשובה, שכל המהלך של יציאת מצרים והכניסה לארץ הוא לרעתנו וטוב יותר בגלות, ושאנחנו חלשים ולא מסוגלים אנחנו מפסיקים להקשיב. אנחנו רק בוכים ומאשימים. אנחנו כבר לא מחפשים פתרון אנחנו רק משפריצים את התסכול שלנו החוצה.

כוח האמונה והתקווה

האמונה והאהבה מקנים לנו יכולת איפוק והשתהות גם שדברים לא מובנים לנו בצורה מידית. סבלנות זה מלשון לסבול. שאין לאדם אמון בעצמו שהוא מסוגל להצליח, אמון בעם שלו שיש לו כוחות גדולים, אמון בה' שעושה הכל לטובה אין לו יכולת לסבול.

הוא לא מסוגל להתמודד עם קשיים ואתגרים שדורשים מאמץ. כלב אומר לעם שה' חפץ בנו, אוהב אותנו, ומאמין בנו. ההרגשה שאנחנו לא ראויים ולא אהובים, קטנים וחלשים היא הרגשה לא נכונה.

אנחנו צריכים להרגיש טובים וגדולים, ושניתן לנו תפקיד גדול להביא ברכה ואור לכל האנושות. אדם שלא מאמין בעצמו נמצא בחולשה פנימית גדולה. הוא כמעט משותק לגמרי. אדם בריא זהו אדם שקם בבוקר ושמח להסתכל על עצמו במראה.

אדם חולה זהו אדם שקם בבוקר מסתכל על עצמו ואומר: "כמה חבל שבאתי לעולם. אני לא מועיל לאף אחד בטח ה' מתחרט שברא אותי בכלל" "אין לי סיכוי להצליח, אני דפוק וחסר ערך".

השפעת הדימוי העצמי הנמוך על האדם

המרגלים אומרים: "ונהי בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם" כאשר אדם רואה את עצמו כחגב זה מה שגורם לאחרים לראות אותו כך. אדם שרואה את עצמו קטן וחלש, ייראה קטן וחלש בעיני אויביו. מי אתה בעיני עצמך זה שאלה גדולה. זוהי ענווה פסולה ושלילית שאדם חושב שאין לו ערך. הרמב"ם כתב (במורה נבוכים) שאם האדם חושב את עצמו לפחות לא תהיה חמורה בעיניו עשיית מעשים פחותים.

האדם צריך להעריך את עצמו ולצפות מעצמו דברים גדולים. דימוי עצמי נמוך או שלילי זה שורש הנפילות. התורה מדגישה את העליונות של האדם משאר הברואים ואת העובדה שהוא נברא בצלם, משום ששורש הנפילות שהאדם שוכח את עצמו. הרב קוק הוסיף (קובץ א,רלא) שזה לא יראת שמים נכונה שאדם כל היום עסוק בחסרונות שלו, בכמה הוא גרוע וכמה עוד יש לו להתקדם והוא מתעלם מהטוב שבו.

אמונה ואהבה בקשר עם ה' ובהורות

הנצי"ב מסביר (יד,ב) שאסור לאדם לחשוב: "ה' שונא אותי בגלל החטאים שלי". המרגלים והעם חשבו שה' שונא אותם בגלל שעבדו עבודה זרה במצרים או שחטאו בעגל. המחשבה שה' שונא אותנו זה חוסר אמונה: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלוהיכם". אמונה בה' פירושה להאמין שה' אוהב אותי, רוצה בי, מתגלה דרכי, ומחייה אותי בכל רגע. האמונה מתחילה מזה שה' אוהב אותנו ונותן לנו בחסדו כל רגע ורגע את החיים.

אם הוא היה מפסיק לאהוב אותנו ולהאמין בנו לא היינו חיים. קשר החיים – קשר האמונה – לא מתחיל מאתנו. הוא קיים מהרגע שנוצרנו. גם אם אדם בוחר מצדו לא להאמין ה' עדיין מאמין אוהב אותו ומחייה אותו. אמונה זה מלשון "כאשר ישא האומן את היונק" – תינוק לא יכול להסתדר בלי הוריו. הוא נשען ונסמך עליהם ובלעדיהם הוא לא יחיה.

כך אנחנו נשענים ותלויים בקב"ה. לכן המשפט הראשון שאומרים בבוקר זה: מודה אני על שאתה מאמין בי ה' ונתת לי לחיות, נתת לי את האני שלי והכישרונות שלי מתוך מגמה של חסד ורחמים למרות שלא מגיע לי כלום – "בחמלה רבה אמונתך".

השפעת האמונה והאהבה על חינוך הילדים

האמונה שלנו זה עד כמה אנו מכירים בעובדה הזו, מזדהים עמה, מרגישים אותה וחיים לאורה. לחשוב שה' שונא אותנו שאנחנו קטנים וחסרי משמעות זה הפוך מהמציאות.

האמונה שלנו זה כמו לענות אמן, זאת אומרת להכיר במציאות. גם שאדם מאבד את האמון ובוחר לנתק את הקשר, ה' לא מתייאש ממנו וממשיך להאמין בו. הוא אוהב אותו אהבה שאינה תלויה בדבר, כאהבת אב לבנו יחידו שלעולם אינה בטלה.

בחינוך ילדים צריך לזכור שהעיקר זה האמון והאהבה. הם אלו שעוזרים לילד לפתח את הביטחון העצמי ואת הדימוי העצמי החיובי שלו.

כשיש אהבה שאינה תלויה בדבר, כשהילד יודע שאוהבים אותו בגלל מה שהוא בלי קשר לתפקוד שלו, שמאמינים בכוחות שלו שהוא יכול לעשות עמם דברים טובים, הוא רץ קדימה, צומח ומתפתח, ומוציא את עצמו מן הכוח אל הפועל.

השפעת הביקורת ההרסנית על הילדים

כשילד מרגיש שכל הזמן מבקרים אותו ומקטינים אותו, מכניעים אותו ולא אוהבים ומעריכים אותו, הוא לא יאהב את עצמו ולא יאמין שהוא מסוגל להיות טוב וגדול. אם הוא חווה אמירות שהוא לא מספיק שווה, לא מספיק טוב, זה יכול לגרום לו לנזקים נפשיים גדולים.

יש ילד שיתאמץ לרצות את הוריו כדי שיפסיקו עם אמירות אלו ויעניקו לו אהבה. אולם ילד מרצה זה ילד שמנותק מהעצמיות שלו שאחר כך יתקשה במהלך חייו לבחור ולשים לב למה שהוא רוצה.

הוא התרגל לחיות במערכת של הישרדות – להסתדר עם המסגרת ולעשות מה שחייבים לעשות. הוא לא בנה את המקום העצמי – לעשות מה שהוא באמת רוצה מבפנים. יש ילד שבגלל אמירות אלו יתנתק מהוריו. הוא ירגיש שהוא חייב למרוד בהוריו ובכל מה שהם מבטאים כדי להיות מה שהוא.

ילד שלא מצליח בלימודים, למה הוא באמת זקוק? הוא לא זקוק לביקורת הרסנית אלא למישהו שבאמת יאמין בו ויעזור לו להרגיש את החלקים החזקים שבו.

כוחה של האהבה להצלחת הילד

כך הוא יחזור להאמין בעצמו שהוא מוצלח ושיש לו כוחות גדולים ויצליח בחיים. שאדם מרגיש שאוהבים אותו זה מעורר אצלו את האהבה העצמית.

הוא אוהב את עצמו וזה הדבר החשוב ביותר כדי שהוא יצמח. כל ילד צריך להרגיש שאבא ואמא הכי אוהבים אותו, כי באמת הוא מיוחד ושהקב"ה אוהב אותו ומאמין בו.

שבת שלום.