כוח ההרס של המחלוקות

במרכזה של פרשתנו עומדת התופעה הקשה והנוראה של המחלוקת. מקורח ועד תקופתנו לא פסקו המחלוקות. אין דבר שהרס את עם ישראל במשך כול הדורות מתקופת חורבן בית שני ועד ימינו אלה כמו המחלוקת. מספיק להתבונן על מה שקורה במדינתנו ולהבין כמה אנו מפסידים מחוסר האחדות, מהמריבות והסכסוכים שיש ביננו.

המקור בתורה לחורבן הגדול שנוצר מהמחלוקת נמצא בפרשה שלנו. קרח הצליח לארגן קואליציה רחבה, שמנתה 250 מראשי ומנהיגי ישראל שבאה לערער על סמכותם של משה ואהרן. משה ואהרן ידעו את משמעותה ההרסנית של המחלוקת וניסו בכול כוחם למנוע אותה.

הם ידעו כמה היא מחלקת את העם לחתיכות, ואיך היא אוכלת את החברה מבפנים. ממעשיהם של משה ואהרן עלינו ללמוד איך לפעול בשעה שנוצרת מחלוקת.

הגישה של משה למחלוקת

התגובה הראשונה של משה לדברים הקשים שנאמרו נגדו היא: "וישמע משה". משה רבינו קודם מנסה לשמוע ברצינות ובענווה את טענותיהם של החולקים עליו. יש וויכוחים שהם "שיח חרשים" שכול צד כלל לא שומע את חברו.

עם הקשבה כנה פעמים מגלים מה באמת מפריע לחולקים מאחורי כול האמירות הקשות שהם אומרים.

הגמרא אומרת (עירובין יג:) שבית הלל היו מקשיבים ולומדים בעמקות את דברי בית שמאי החולקים עליהם ואפילו מקדימים את דברי בית שמאי לדבריהם ומסוגלים לחזור בצורה מדויקת על מה שהם אמרו. לכן הם זכו שההלכה תהיה כמותם.

סבלנותו וענוותו של משה

משה רבינו לא מגיב מיד ולא סותר את דברי המערערים והמזלזלים בו- למרות שנאמרו לו דברים קשים. הוא לא מתפרץ כנגדם, לא מתקיף, לא מנסה להצדיק מיד את מעשיו ולא נגרר למגרש שלהם. הוא לא מנסה מיד להגן על עצמו ולהוכיח להם כאן ועכשיו את טעותם, למרות שברור לו שהטענות שנשמעו באוזניו שקריות.

טענו שהוא עושה דברים מלבו ללא ציווי ה', שהוא מתנשא על העם, ושהוא מינה את מי שהוא רוצה לכול מיני תפקידים בגלל אינטרסים ושיקולים זרים.

משה רבינו אומר: "בוקר ויודע ה' את אשר לו"- דברים יתבררו מחר בבוקר. הוא משתהה, ממתין לבוקר הבא. הוא מנסה בעיקר לשמוע ולעכל את הדברים כדי להגיב בצורה נכונה ולא בצורה רגשית. כאשר נרגעים ולא מגיבים ממקום טעון, המבט מתרחב וניתן לומר דברים צלולים ומדויקים יותר. שמגיבים ממקום רגשי המילים יוצאות הרבה יותר קיצוניות וחריפות.

דרכי הגישור של משה

כאשר משה פונה לדבר עם קורח הוא מיד אומר "שמעו נא בני לוי". הוא מדבר בצורה כללית לכולם כדי שקרח לא יחוש שיש כאן מתקפה אישית כלפיו וליבו יהיה פנוי לשמוע. הוא מנסה לדבר בצורה רכה ועדינה שלא תגרום לקרח להיפגע ולהתבצר בעמדתו.

למרות הדברים הפוגעים והמעליבים חשוב למשה שהדברים שהוא אומר ישמעו ולא רק לבטא אותם. הוא משבח את קרח ובני לוי ומראה להם איזה תפקיד גדול וחשוב יש להם.

הוא מנסה להסביר להם שהם מיוחדים, שעליהם לשמוח בחלקם ולא לחפש תפקידים שה' נתן לאנשים אחרים. הוא מראה להם כמה ערכם רב בעיניו. בנוסף משה רבינו העניו מכול האדם שולח לקרא לבעלי המחלוקת שלו – דתן ואבירם.

ניסיון פיוס והימנעות ממחלוקת

הוא בוחר בדרך של דיבור ומנסה בכול כוחו ללכת בדרכי שלום. דתן ואבירם לא מוכנים לבוא אל משה ולהיפגש עמו. הם מאשימים אותו שהוא העלה אותם מארץ מצרים – ארץ זבת חלב ודבש – כדי להמית אותם במדבר ומבזים אותו שהוא אדם רודף שררה וכבוד.

משה רבינו נפגע והוא מתמלא בצער מהדברים שלהם אך נמנע מלהשיב להם מילים פוגעניות. הוא לא מוכן להיגרר למגרש רגשי ולהתעמת מול אנשים המלאים ברגשות שליליים של קנאה ושנאה שלא באמת מוכנים לדבר ולהקשיב.

במקום להשיב להם הוא פונה בתפילה לה'. בתפילתו הוא מבטא את הכאב שלו שלמרות שהוא לא עשה רע לאיש מצערים אותו. עד הרגע האחרון אפילו לאחר שה' אמר לו שבכוונתו להעניש אותם הוא מנסה לבדוק אם הם מוכנים להתקדם יחד, לבנות יחד או שהם רק עסוקים בשנאה והאשמה.

הליכה מתוך ענווה לפיוס

משה רבינו הולך לדתן ואבירם בעצמו ומנסה לפייס אותם. הגמרא בסנהדרין (קי.) אומרת על הפסוק: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם": "אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקים במחלוקת".

רש"י הסביר שגם אם המחלוקת כבר החלה, אסור להמשיך בה. משה מוחל על כבודו והולך לדתן ואבירם למרות שביזו אותו ולמרות שהוא מנהיג ישראל ונביא שלא קם כמותו בישראל והם אלו שהיו אמורים לבא אליו.

מהתוצאה ההרסנית של המחלוקת למדנו שיש לעשות הכול כדי להימנע ממנה גם אם הדבר כרוך בתשלום מחיר. גם אם הצדק איתנו, מומלץ שנהיה חכמים ולא צודקים. אולי נשיג את הדבר שמגיע לנו אבל בסופו של דבר יתברר לנו ששילמנו מחיר יקר במריבה ובפירוד הלבבות.

מחיר המחלוקת ואופן ההתמודדות

אילו היינו בוחרים לוותר אולי היינו מפסידים משהו אבל היינו מרוויחים חיים של שלום ואחווה. במיוחד יש להיזהר ממריבות ומחלוקות במשפחה. עלינו לזכור שאין אושר גדול יותר משלום בית.

הנזק שהמריבה גורמת עולה פי כמה וכמה על התועלת שמישהו חשב להפיק ממנה והאווירה שנעכרה לא תחזור במהרה למצבה הראשון. ישנו פתגם שפעמים רוצים להיפטר מפשפשים וכתוצאה מכך מבעירים את כול הבית. גם שהמריבה היא על עניין צודק תמיד נזקה מרובה מתועלתה. הגמרא (סוטה יז.) אומרת "איש ואישה זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן".

יצירת מרחב זוגי בריא

האיש והאישה בוחרים במה למלא את המרחב שבניהם. המרחב זה לא מה שהוא ולא מה שהיא אלא מה שקורה בניהם- בקשר שלהם. מהי מערכת היחסים שהם בונים אחד עם השני, מהי צורת הדיאלוג, הדפוסים הנרקמים בניהם, ההתנגדות או ההפריה שנולדת מהמפגש ביניהם.

איש ואישה הם שני הפכים. בהרבה דברים הם חולקים ולא מסכימים ומסתכלים על הדברים אחרת. ברגע אחד השוני יכול לגרום להתלקחות, מריבה וחיפוש אשמים.

"מי הבעייתי שהביא אותנו למצב הזה"? וכך מתחיל להתגלגל כדור אש של גלגולי אשמה מצד לצד שרק מחלישות את הקשר וממלאות את המרחב ברעל.

התמודדות עם ריבים זוגיים

שני בני הזוג מתבצרים בעמדתם ובוחנים האם בן הזוג השני טוב או לא, אצל מי הבעיה ומי צריך להשתפר. הדיאלוג הופך להיות פינג פונג של אשמה בין הקצוות: "אתה אשם", "את אשמה יותר".

האש מתגברת ורגשות של בלבול, כעס ותסכול עמוק מצטרפים להלהיט עוד יותר את האווירה. זה יכול לגרום לכול צד לחשוב שאולי הוא כלל לא אוהב את זולתו? אולם זה לא נכון.

רוב בני האדם רוצים את הזוגיות שלהם, כי הם בחרו בה. גם אם אדם אומר שהוא לא בטוח שהוא אוהב את אשתו, זה לא נכון. יש רגעים שקשה לו לראות את זה כי הוא עסוק בפערים ובחסרונות. קשה לו לראות את האהבה אבל היא וודאי הייתה ועדיין פה.

שינוי הדיאלוג ושיפור הקשר

לעצור את האש המתלקחת זה על ידי שמשנים את השיח. מפסיקים להאשים ולנסות להכניע את הצד השני ומתחילים לדבר על הקשר.

השאלה המעניינת והמפרה בבית היא לא מי צודק, אלא מה קורה ביננו? האם האווירה טובה? מה חסר לנו במרחב? מה כול אחד היה רוצה שיהיה יותר במרחב? איזה סגנון דיבור אנו מגבשים ביננו? צריך לקחת אחריות על המרחב – למלא אותו בדברים טובים.

יכולים להיות בני זוג ששניהם אנשים די קרירים וסגורים ואעפ"כ המרחב ביניהם יהיה חם מאוד, כי הם בחרו להשקיע בו ולהפוך אותו לכזה. יהיה שם דיבור חם, מגע והרבה פרגון.

השקעה ואחריות במערכת הזוגית

אנשים מבחוץ יתפלאו איך הגבר כזה חמים ורגיש עם אשתו ועם השאר הוא אדיש? איך האישה מתמסרת למען בעלה, דואגת לו וחושבת עליו למרות שזה לא באופי שלה והיא לא הייתה כזו לפני החתונה? המרחב שבין בני הזוג משוחרר מהנתונים האישיים והאופי של כול אחד.

אולם ללא השקעה ומחשבה הוא לא ייווצר. יכולים להיות בני זוג שכול אחד מהם הוא סימפטי, רגיש וחם אולם כתוצאה מהזנחה של הקשר המרחב שבניהם התמלא באשמה, ניכור, אדישות וקרירות. בכול זוגיות יש רגעים לא נוחים, לא נעימים שהיינו רוצים שיהיו אחרת. השאלה אם אנחנו בוחרים בדרך של מחלוקת- לדבר בשפת האשמה או בשפת האחריות.

לקחת אחריות ולשפר באופן בונה

לקחת אחריות הכוונה להתמקד באיך מתקדמים. אפשר לתת לכאב מקום, להתאבל על איך שהייתי רוצה שבת/בן הזוג יהיה ואחר כך להתחיל לבנות את הזוגיות מחדש.

להשתחרר מהציור הישן ולבנות ציור חדש, איך יוצרים מרחב נעים ומאושר למרות הפער ולא להישאר רק במצב בכייני על התוכנית הישנה שהשתבשה.

לעצור את המחלוקת זה לזכור שזה לא מועיל רק להיעלב להאשים לבטא רגשות ותסכולים ולנסות לסגור את הפער באמצעים היסטריים. זוהי תגובה ילדותית כמו שילד שהשתבשו תכוניותיו חש בחוסר אונים ולכן הוא יושב על הרצפה, בוכה ומאשים ומחכה שאבא ואמא יבואו להושיע אותו ולפתור לו מיד את בעיותיו.

אחדות לאומית מול פילוג פוליטי

אנו עדים היום למציאות שבה השמאל מאשים את הימין והימין מאשים את השמאל. הם אינם זוכרים שהם שני ידיים משלימות של אותו גוף ושמאבק בין שניהם, רק מחליש את הגוף הכללי של האומה.

הדיבור מתמלא בחוסר אמון ושנאה. אין מספיק מחשבה האם זה בונה ומתקן או הורס. שנזכה להרבות אחדות, לברוח ממחלוקות שליליות, ולזכות לראות מנהיגים ראויים המשמשים דוגמא לציבור כולו איך ניתן להתווכח ולחלוק לצורך תיקון המדינה והחברה בלי לשנוא ובלי להאשים בכול הצרות והבעיות רק את הצד השני.

שבת שלום.