הפרשה מספרת על תלונת ישראל בנוגע לתזונה במדבר: "וידבר העם באלוהים ובמשה למה העליתונו ממצרים למות במדבר? כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". העונש שהעם מקבל זה נחשים מכישים.
"וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל". למה דווקא נחשים? נראה לומר שהתלונה של העם מבטאת כפיות טובה גדולה. העם חי במדבר, מקום צחיח ושמם שבדרך הטבע אין בו מים ובוודאי שאין בו לחם.
זהו מקום שאי אפשר להתקיים בו בדרך הטבע. במקום להודות על הנס היומיומי שבלעדיו לעם לא היה קיום, העם מתלונן. המן היה לחם שמימי ובמדרש מובא שהוא היה משתנה לכל הטעמים – כל אחד כפי רצונו ובכל זאת העם מכנה אותו "לחם קלוקל".
הסמליות בנחש
הנחש הוא סמל לכפיות טובה. הגמרא בסוטה (ט:) אומרת על נחש הקדמוני שהחטיא את חווה: "אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי יהא מלך על כל בהמה וחיה ועכשיו ארור הוא מכל הבהמה ומכל חית השדה אני אמרתי יהלך בקומה זקופה עכשיו על גחונו ילך".
הנחש קיבל מעלות שאין לשאר בעלי החיים והן נלקחו ממנו בשל היותו כפוי טובה. הוא השתמש בערמה שניתנה לו ובשאר המעלות שלו להכשיל את האישה ולכן נלקחו ממנו יתרונותיו ונגזר עליו להיות כפוף ולזחול על הארץ.
הגמרא במסכת בבא קמא (טז.) אומרת שאדם שלא כורע בברכת מודים בתפילת העמידה במשך שבע שנים – עמוד השדרה שלו נעשה נחש. מה הכוונה? בברכת מודים אנו מצהירים שכל הטובה והברכה שיש לנו בחיים זה מה'.
כפיות טובה והמשמעות שלה
עניינה של הברכה זה הכרת הטוב והכריעה בה מבטאת את הנזקקות שלנו ואת ההבנה שלנו שכל החיים שלנו מאת ה' וכל השפע שאנו מקבלים יום יום זה לא דבר מובן מאליו. מי שלא כורע ונשאר זקוף מבטא בזה גאווה וכפיות טובה ותכונת כפיות הטובה של הנחש משתרשת בקרבו.
הוא נמצא בנתק מהמקור שיצר אותו. תכונת הנחש הופכת להיות חלק מאישיותו. המתלוננים על המן זהו הדור החדש, דור הכניסה לארץ. הפסוקים הללו באים לאחר סיום 40 שנות הנדודים במדבר בהם מתו כל הדור הישן.
מדוע העם נזכר דווקא עכשיו לאחר 40 שנה להתלונן על המן? דור הכניסה לארץ מרגיש את העצמיות המיוחדת שלו. הוא לא רוצה לחם מן השמים אלא לחם הצומח מהארץ. הוא רוצה לחרוש בעצמו את האדמה, לזרוע ולקצור בעצמו, ולהיות שותף ביצירת הלחם כמו שעושים בארץ ישראל.
המעבר לדור חדש
הדור החדש מואס בלחם הרוחני היורד מהשמים ללא מגע יד אדם ומשתוקק לאכול מפרי עמלו. הוא רוצה לרדת לעולם הזה, לגוף ולארציות ולהאיר אותם. נקודת ההבדל היסודית בין הדורות היא שבארץ ישראל הקב"ה מופיע מתוך מערכת החיים שלנו.
החטא זה רצון פנימי שיוצא החוצה בצורה בוסרית ולא נכונה. זוהי בקשה פנימית שלא מצאה את הנתיב הנכון והמתוקן שלה. לדור החדש יש רצון להיכנס לחיים של ארץ ישראל. במקום לבטא בדרך ישרה את הרצון הזה הם זלזלו במן.
פעמים כאשר האדם נמצא באמצע הבניין העצמי שלו, הוא חושש מדברים שיערערו אותו וכדי לחזק את עצמו ולהצדיק את דרכו הוא מטיל דופי באחרים השונים ממנו. כך העם הטיל דופי במן כדי להצדיק את רצונו למדרגה חדשה – מדרגת ארץ ישראל.
הקשר למורשת
פעמים בגלל הרצון להתקדם למדרגה חדשה, האדם כופר בטובה ומזלזל במדרגה הקודמת. הוא יכול לזלזל בדורות הקודמים, כי הוא מרגיש שהוא נתבע מבפנים לבנות משהו חדש. האמת היא שהמדרגה הקודמת היא השורש והבסיס המאפשר את הצמיחה החדשה שלו למדרגה הבאה.
בלעדיה אי אפשר להגיע. אדם צומח בזכות הוריו ומחנכיו. הם שנתנו לו את היסודות והשורשים שעל גביהם הוא בונה בניין חדש. הוא וודאי צריך למצוא את עצמיותו הייחודית, חייב לשנות דברים ביחס להוריו, להשתכלל, להתקדם ולבנות קומה נוספת אבל את הכל הוא עושה מכוח מה שהוא קיבל מהוריו ומהבית שבו גדל.
אין אדם שלא קיבל דברים טובים מהוריו ורבותיו. יש לו מקור שממנו הוא צמח והתפתח. אדם שמזלזל בהוריו או ברבו מתוך המדרגה השונה והייחודית שהוא בונה – כופר בטובה. וכן לימד רבא בגמרא (ברכות יז.): "שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו".
שמירה על הכבוד
גם אם הוא עוקף את אביו אמו ורבו והולך בדרך אחרת, אסור לו לזלזל בהם. הרבה ממה שנבנה בו זה מהם. וכך אסור לדור החדש לזלזל בדור הישן, להתנתק מהמורשת הרוחנית של הדורות הקודמים. הבניין החדש יכול להיבנות רק על גבי היסודות של העבר.
כל הערכים הרוחניים שהפנמנו 40 שנה במדבר בזכות המן – שכל אדם מקבל מהשמים בדיוק מה שהוא צריך, שהברכה והפרנסה מאת ה' והם לא תלויים רק בהשתדלות של האדם, שכל אדם צריך לאכול את הכמות שהוא באמת צריך ולא מעבר – הם השורשים שיאפשרו לנו לרומם את הלחם שאנחנו נעשה בכוחות עצמנו בארץ ישראל.
בזכות המן אנחנו נוציא לחם מן הארץ שתהיה בו ברכה רוחנית, שלא ניפול דרכו בגאווה, בתחושת "כוחי ועוצם ידי" ובחוסר אמונה. מי שלא הפנים שה' הוא המפרנס והמחייה, לא יצליח לגלות את האור והברכה במרחב הטבעי והאנושי בארץ ישראל.
הזלזול במן כדי לבנות את המדרגה החדשה של ארץ ישראל זהו החטא שמעורר את הנחש המבטא את כפיות הטובה והנתק מהמקור. ההתפתחות של הכרת הטוב באישיות זוהי תשתית שמצמיחה המון מידות ומעשים טובים.
הכרת הטוב
יהודי זה מלשון הודאה. המשפט הראשון שכולנו כיהודים אומרים כל בוקר זה "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי". קודם כל אנו מכירים בטובה. אנחנו לא מתייחסים לחיים כדבר המובן מאליו. אנחנו מודים על זה שקיבלנו חיים, שהתעוררנו לעוד יום חדש מיוחד ונפלא.
כאשר אנו יודעים להודות ולשים לב לכל הטוב שקיבלנו, אנחנו מתמלאים שמחה. דוד המלך אומר בתהלים "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה'". בשביל להכיר בחסד ובטוב שיש בעולם, בשביל להכיר בטוב שיש בתוכנו – צריך התבוננות מעמיקה.
התרבות המצרית היא תרבות של כפיות טובה. התורה מספרת: "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף". איך יכול להיות דבר כזה שמישהו גדל במצרים ולא יודע מיהו יוסף? הרי את כל אדמות מצרים הוא קנה והוא הציל את כול העולם מחרפת רעב?
חשיבות ההכרת הטוב
איך מסוגל פרעה להכניס את משפחתו של יוסף למחנות ריכוז על לא עוול בכפם? לזכור יציאת מצרים בכל יום זה לזכור שאנחנו רוצים להיות שונים. אנחנו רוצים לפתח תרבות אחרת. לכן שה' אומר למשה בסנה ללכת לגאול את ישראל ממצרים משה לא מסוגל ללכת לפני שהוא חוזר להיפרד מיתרו ולהודות לו על שדאג לכל מחסורו.
ולמרות הדחיפות הגדולה להזדרז לגאול עם של עבדים מעונים, אי אפשר להיות כפוי טובה. כל גאולת ישראל תתעכב כי אי אפשר להיגאל ולהוציא את תרבות מצרים מתוכנו אם אנחנו כפויי טובה. התורה מצווה אותנו "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" ורש"י הסביר שאע"פ שהם זרקו את התינוקות שלנו ליאור, עינו אותנו בעבודת פרך, אסור לנו לתעב אותם כי עלינו להכיר להם טובה על כל השנים שהיינו על אדמתם.
זה מדהים עד כמה התורה מדקדקת בהכרת הטוב שאפילו המצרים הרשעים שעינו אותנו ורצחו את ילדינו, אנו לא מתעבים אותם כיון שהייתה תקופה שבה היה לנו טוב ועל תקופה זו עלינו להכיר טובה. וזה אולי המסר שעולה מהגמרא ביבמות (סג.) שמספרת על אשתו של רבי חייא שהייתה מצערת אותו ובכל זאת כאשר הוא היה מוצא בשוק דברים שהיא אוהבת הוא היה קונה לה.
התמקדות בעיקר
כאשר שאלו אותו על הנהגתו מדוע הוא מתגמל את אשתו במתנות הוא ענה: "דיינו שמגדלות את בנינו, ומצילות אותנו מן החטא". רבי חייא אמר שני דברים טובים בלבד שאותם הוא מצא באשתו. זאת אומרת שכל שאר הדברים לא היו כפי שציפה.
בכל שאר הדברים אשתו ציערה אותו אולם די היה בשני הדברים הללו, כדי להודות לה ולהרעיף עליה אהבה. לימוד גדול לימד אותנו רבי חייא, כי בדרך כלל אנחנו רגילים לעשות את ההפך הגמור. כאשר מישהו לא עושה את מה שציפינו ממנו וכל שכן כאשר הוא מצער אותנו, אנו צובעים בשחור גם את הדברים הטובים שהוא עשה.
ההתמקדות בצדדים השליליים משכיחה מאתנו את הצדדים החיוביים. רבי חייא לא פוטר את עצמו מלהכיר טובה לאשתו על הטוב שהוא מקבל ממנה, בגלל שהוא בצער על דברים אחרים שהוא ציפה לקבל ממנה ולא קיבל.
חג הפסח ולימוד הכרת הטוב
הוא לא פוטר את עצמו מלהכיר טובה גם על דברים שאשתו הייתה עושה בכל מקרה בשביל עצמה או בגלל הרצון שלה להיות אמא. רבי חייא לא רואה את מעשיה של אשתו כמובנים מאיליהם אפילו שהיו לו הרבה סיבות לכך.
בהגדה של פסח אנו קוראים את כל הטובות שהבורא הטיב לנו ואומרים על כל דבר ודבר "דיינו". וכך אנחנו צריכים לעשות גם ביחס לחיינו הפרטיים. להתבונן כמה קיבלנו, וכמה שזה לא מובן מאליו ולהודות על כל דבר ודבר.
שבת שלום.