זכר ליציאת מצרים
"ויקהל משה את כול עדת בני ישראל" משה רבינו אוסף את כול עם ישראל ולפני שהוא מצווה אותם פרטים רבים הקשורים לבניין המשכן וכליו, הוא מקדים ומצווה אותם על מצוות שמירת השבת.
השבת היא זכר למעשה בראשית וזכר ליציאת מצרים. היא יסוד האמונה של עם ישראל שהעולם נברא ויש לו ייעוד ותכלית. ויסוד הייעוד הלאומי הייחודי שלנו, להוציא את העולם האנושי מבית עבדים – מהשעבוד למלחמת הקיום ולטרדות הפרנסה.
שבת זהו יום של מנוחה, קדושה וברכה עוד מבריאת העולם: "ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו". אין מטרת מנוחת השבת רק לצבור כוח כדי להמשיך לעבוד – מעין אמצעי כדי שיהיו לנו הספקים טובים יותר בעבודה בששת ימי המעשה. זוהי וודאי לא המנוחה של הבורא שנח ביום השביעי, שהרי הוא אף פעם לא מתעייף…
שבת היא "מעין העולם הבא"
מדובר על מנוחת הנפש, מנוחה פנימית. בשבת אנו מניחים את כול הביקורת, את כול מה שצריך לתקן, את כול הבעיות הפרטיות שקיימות בעולם, ואנחנו מתחברים למבט כללי.
"וירא אלוקים את כול אשר עשה והנה טוב מאוד". אנחנו מסתכלים על החיים בפרספקטיבה כללית ומתוך כך משתדלים לחזור לחיינו בהווה ולהתמקד בטוב: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון". שבת היא "מעין עולם הבא".
אנו מתרוממים לחוות משהו מהשלמות העתידית שאליה העולם עתיד להגיע. כול מטרת העבודה שלנו היא להגיע ליום שכולו שבת בגאולה השלמה. בשבת אנו שובתים ממלאכה. כול העשייה הלחוצה של עולם הזה מופסקת.
39 המלאכות שנאסרו בשבת אלו כול המלאכות שעוסקות בצרכים החיוניים והקיומיים של האדם בעולם. (11 מלאכות של הכנת לחם, 13 מלאכות של הכנת בגד, 9 מלאכות הקשורות לכתיבה ותרבות, 5 מלאכות שעוסקות בבניית בית וכלים, ומלאכת הוצאה שעוסקת בהעברת דברים ממקום למקום).
בשבת אנו משתחררים מהשעבוד לעבודת העולם הזה מאז הקללה שקולל אדם הראשון: "בזעת אפיך תאכל לחם" ואנו חוזרים למעין גן עדן. בלי שבת אנחנו כנראה נישאר משועבדים כול חיינו לדאגות, ללחצים וטרדות החיים הקיומיות. לעולם לא נעצור את המרדף אחרי עוד דבר שחסר לנו ואנו חייבים להשיג כדי שנסתדר כאן בעולם. בשבת אנו שמחים ונהנים ממה שכבר קיים.
לפני שבת אנו מכינים את כול צורכי השבת ואז אנו יושבים כבני מלכים והנפש שלנו עוברת להילוך אחר – הילוך פנימי. השבת זה מרחב שמאפשר לנשמה שלנו להתגלות ולבוא לידי ביטוי.
אנו מתכנסים בשבת סביב העולם הרוחני שלנו, שקצת נשחק ופעמים נשכח בששת ימי המעשה. לימוד התורה של שבת, שירי שבת, התפילות החגיגיות, הדרשות והשיעורים, הדיונים הערכיים בשולחן שבת סביב פרשת השבוע מעוררים את עולמנו הרוחני. בשבת יש לנו זמן לחשוב על התכלית, לא לשקוע בריבוי של פרטים ומרוב עצים להפסיק לראות את היער.
בשבת אנחנו נזכרים בחלום האישי שלנו ובחלום של העם היהודי לדורותיו ומתוך כך אנחנו מתארגנים מחדש לקראת השבוע הבא. אנו נזכרים במטרות הגדולות שמלוות אותנו בתפילות המיוחדות של שבת ובודקים את עצמנו לאורן.
השביתה מעסקי העולם הזה פותחת את הנפש שלנו ומאפשרת לנו לגלות ולבטא חלקים יותר פנימיים ורוחניים שיש בתוכנו. כשם שיש באדם גוף ונשמה, כך לימי השבוע יש גוף ונשמה.
שבת היא הנשמה
שבת היא הנשמה וימי החול הם הגוף. האדם השלם זהו אדם שנשמתו וגופו פועלים יחד בהרמוניה, הוא הזוכה לטעום את טעמה של המנוחה הפנימית.
חכמינו אמרו בגמרא (ברכות מג:) שמי שהולך בפסיעות גסות כול השבוע, מאבד קצת מכוח הראיה שלו והתקנה שלו שיעשה קידוש בשבת. הקידוש לפי חכמינו יחזיר לו את מאור העיניים.
אפשר להסביר שחכמים התכוונו לראייה הפיזית אולם נראה יותר שחכמים התכוונו בעיקר לראייה הרוחנית – לעיני הדעת של האדם.
הפסיעה הגסה שאנו פוסעים מבטאת את מרוץ החיים המהיר שלנו במשך השבוע. הקנאה והתחרות, הלחצים, המתחים, החרדות והדאגות, גורמים לנו לאיבוד הראייה הנכונה וההסתכלות הפרופורציונאלית על החיים.
תרופת ההרגעה הטובה ביותר
התוכן שאנו אומרים בקידוש מחזיר לנו את המבט הנכון על החיים. זה תרופת ההרגעה הטובה ביותר. אנו מבררים שוב מה המטרה של המרוץ הזה. אנו נזכרים שההצלחות שלנו בכול ימי השבוע הם מהבורא ומה שלא הצלחנו להשיג כנראה שאנו לא צריכים למילוי שליחותנו בעולם.
פעמים בימות השבוע האדם נמצא בתודעה שהכול תלוי רק בו. הוא נעשה בודד ומתמלא בפחדים כי הוא לא יודע מה ילד יום. שבת מחזירה לו את האמונה שהכול מעשה ה' "כי שימחתני ה' בפעלך במעשה ידיך ארנן".
אנחנו חלק מעולם שנברא בשישה ימים ושהבורא רצה ורוצה אותו, מחייה אותו בכול רגע, מאמין בו ומוליכו לעבר שלמותו. כול המתרחש מנוהל ומסודר בצורה מדויקת. בסוף כול שישה ימים יש שבת ובסוף ששת אלפי שנות העולם נגיע ליום שכולו שבת.
העולם צועד לקראת הטוב והטוב כבר נמצא בתוכנו ובעולם מרגע הבריאה ועלינו רק לגלות אותו, להצליח להתחבר אליו ולא לחסום אותו.
כשאדם לא חי חיי אמונה הוא פוסע פסיעות גסות לכול הכיוונים. הוא חי בהתרוצצות תמידית ולא זוכה לטעום את הטעם של המנוחה הפנימית.
בשבת אנו לובשים בגדים חגיגיים, ממעטים בדיבורי חול, מסיבים כול המשפחה על השולחן לרגעי נחת ועונג ועסוקים בהתקשרות לעולם הפנימי שלנו. לפעמים שבת זה הזמן היחיד שבו מזדמנת האפשרות לכול המשפחה לשבת יחד ללא הסחות דעת שונות ולשוחח.
אחדות ושלום
במהלך ימי החול כולם מתחרים על החומר המוגבל שיש בעולם ונוצרת מתיחות רבה בין איש לרעהו. בשבת מתגלה האחדות והשלום לכן מברכים איש רעהו בברכת "שבת שלום". שיש לאדם עולם של אמונה וה' נוכח בחייו הוא מגלה שיש לו מקום לזולת ושאין אדם שאין לו מקום בעולמו של ה'.
חכמים אמרו (מכילתא יתרו) על הפסוק "ששת ימים תעבוד ועשית כול מלאכתך" וכי אדם יכול לעשות את כול מלאכתו בשישה ימים? אלא "כשתבוא שבת יהיה בעיניך כאילו כול מלאכתך עשויה ולא תהרהר אחר המלאכה".
בשבת אנו שמים את כול החסרונות בצד. אנו מפסיקים לחשוב על העבודה וחושבים על התכלית הרוחנית הכללית של חיינו.
לאן אנו לוקחים את החיים? מהי מטרתם? לכן אמרו חכמים שאין להתפלל בשבת בתפילת שמונה עשרה על פרנסה, רפואה או כול חיסרון אחר. ובהלכה מובא שבשבת אסור לבשר בשורות רעות על צרות או לשוחח על שמועות רעות.
גם אם קיים חסרון זמני או חלקי במציאות, בשבת אנו מתעלמים ממנו. בימות החול אנו מתפללים על החסרונות ופועלים כדי לתקן אותם. הכוח שלנו לתקן, להאמין שאפשר לשנות, להאמין בטוב שקיים בעולם גם כאשר הוא נסתר נובע משבת.
פרעה נגד השבת
שיא השעבוד שהשתעבדנו במצרים מתואר במדרש (שמות רבה פרשה ה) כאשר פרעה גזר לבטל את מנוחת השבת. פרעה רצה שנפסיק לחלום, נפסיק לחשוב למרחוק ונהיה טרודים רק בשאלה איך אנו מתקיימים ושורדים. הוא רצה שלעבדים העברים לא יהיה זמן להרהר בשום דבר שאינו קשור לפתרון מצוקות ההווה.
פרעה הכריז שיש הרבה עבודה ואין זמן לדברים אחרים "תכבד העבודה ואל ישעו בדברי שקר". אין זמן לעסוק באידיאלים ובחלומות רוחניים. פרעה חסם את הקולות הפנימיים שקראו לנו להתחדש, לחפש משמעות, להשתייך לגודל ולא רק לעסוק כול היום במלחמת הקיום.
קולו של פרעה שעדיין נמצא בתוכנו מכריז כול הזמן שבעולם הזה אנחנו במלחמה קיומית וחייבים להשקיע במלחמה הזו את כול המאמצים והאנרגיות שלנו, כי בלי זה לא נשרוד.
וכך האדם רודף כול היום אחרי מעמד כלכלי, קריירה, כבוד, מעמד חברתי, עושר, פרסום, וכוח – כי הוא חש שהוא נמצא באיום קיומי וללא אלו הוא לא יסתדר כאן בעולם.
השבת שהיא זכר ליציאת מצרים באה לשחרר אותנו מהשעבוד למיצרי עולם הזה. בלי השבת האדם הולך ונעלם. הוא משקיע את כול היכולות הגדולות והעמוקות שלו בזוטות. צריך לעסוק בקיום, צריך שהאדם יתפרנס וייקח אחריות על חייו.
מטרת חינוכו של האדם
אולם יש דברים חשובים יותר. השאלה היא האם אנחנו באים אל הקיום מתוך עולם של אידיאלים, והקיום משרת את האידיאלים או שאנחנו שוקעים בקיום ובכול מיני אינטרסים אישיים והאידיאלים נמחקים מחיינו.
מטרת החינוך לעשות את האדם לישר וטוב, לעזור לו לבטא ולממש את עולמו הפנימי.
חינוך ששם במרכז רק את הדאגה למלחמת הקיום – בגרות, פסיכומטרי ותואר, מוציא חלק קטן ושולי מאישיות האדם לפועל וחונק את יתר האישיות. הוא לא מפתח את האישיות המוסרית והערכית של האדם. אצל עם ישראל כול ימות החול יונקים את משמעותם וערכם משבת.
הלב של השבוע
שבת היא הלב של השבוע. לכן בלשון הקודש השמות של ימי השבוע הם מצד יחסם ליום השבת: "ראשון, שני, שלישי…" באנגלית וצרפתית ושפות נוספות לכול יום שם בפני עצמו ללא שום זיקה לשבת. שבת זוהי הנקודה הפנימית של השבוע ממנה יוצאים ואליה שבים.
בתחילת פרשתנו עומד משה מול כול העם ואומר שלמרות החשיבות הגדולה של עשיית מקום להשראת השכינה, אין מלאכת המשכן דוחה את השבת.
המשכן הראשון והיסודי ביותר של השכינה נעשה ע"י שמירת השבת. בניגוד למשכן שהיה מוגבל למקום מסוים ולתקופה מסוימת, השבת בונה משכן לשכינה בלבבות עם ישראל בכול בית יהודי ובכול אדם מישראל בכול מקום בעולם.
שבת שלום.