בפרשתנו התורה מאריכה מאוד במניין של כל שבט, במקום שלו במחנה ישראל ובדגל שלו "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל". לכל שבט יש דגל משלו, אבן מיוחדת בחושן משלו, מקום במחנה ישראל ובארץ ישראל משלו, תכונות נפש ותפקיד משלו, ומתוך כך ברכה מיוחדת משלו.
התורה דוגלת באחדות אך מגנה את האחידות. רבי שמשון רפאל הירש כתב, שכאשר יעקב ברך את השבטים, הוא לא ראה לפניו רק כוהנים ומורי הוראה, אלא הוא ראה מלכים, איכרים, סוחרים, לוחמים. "איש כברכתו ברך אותם" – כל אחד קיבל ברכה לפי סגולותיו המיוחדות, שיצליח לממש את עצמו ואת כוחותיו בצורה טובה ונכונה שתביא ברכה לעולם.
"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" – צריך לחנך את כל ילדי ישראל למטרה הגדולה המאחדת שהיא להיות אדם ישר וטוב, בדעות נכונות ומידות נפש אציליות. אולם דרכי המימוש של האידיאלים והערכים של עם ישראל הן דרכים שונות. דרכים רבות יש לעשיית חסד ותרומה לחברה, דרכים שונות יש לקיום "ואהבת לרעך כמוך", ודרכים שונות יש גם בעבודת ה' ובלימודי מקצועות התורה השונים (הלכה, אגדה, מוסר, פרשת שבוע, גמרא). הפסוק מלמדנו שיש להתחשב בכוחות והנטיות של כל ילד וילד.
לכן כותב הרב הירש במקום אחר: "המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד ומחנכם כאחד, מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל". המדרש שואל מה הפירוש הציווי שנצטווה משה לספור את עם ישראל "במספר שמות לגולגלותם"? הרי מספר ושם הם סתירה, כי השם מבטא את המהות המיוחדת של האדם, והמספר את הצטרפותו לכלל והיותו חלק מהסכום הכללי של העם? עונה המדרש "אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד, לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך"? "כמה בנים יש לך"? אלא כולם יהיו עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם". שסופרים דברים שאין להם ערך עצמי, המטרה להגיע כמה שיותר מהר לסכום הכללי. בספירת בני ישראל הספירה הייתה "במספר שמות".
כל יחיד עבר לפני משה, בגלל שלכל אחד יש שם מיוחד וערך מיוחד בתור פרט, ורק מתוך כל אותם שמות יחידים, התהווה מספר הכלל כולו. כל אחד מאתנו הוא גם מספר של עם ישראל וגם גילוי מיוחד בעל שם מיוחד. וכך מופיע בנביא ישעיהו: "המוציא במספר צבאם, לכולם שמות יקרא ".כל פרט מצד היותו מספר אין לו ייחודיות". אין הבדל מהותי בין מי שנספר חמישי למי שנספר ששי או שביעי. אנו פשוט מונים את המספרים בזה אחר זה עד שאנו מגיעים לסכום הכולל.
הייחודיות מתבטאת בשם. כל שם הוא עולם ומלאו. כל אדם הוא מיוחד ואין שני לו. הפסוקים מדגישים שהמספר קודם לשם. לפני ההתפרטות לגוונים שונים, לאופי ייחודי וסגנון אישי, ישנה משימה כללית משותפת של עם ישראל בכל הדורות שבה כל יחיד נוטל חלק. זה כמו בצבא שבו לכל חייל יש מספר אישי. קודם כל הוא מספר של עם ישראל הוא לא מרוכז בגוון הייחודי שלו, ברצונות האישיים שלו, אלא בלמלא פקודות וליטול חלק במשימה הכללית של הצבא ובמשימות הגדולות של עם ישראל.
אולם מלבד המספר האישי לכל חייל יש שם, יש את התוכן הייחודי של חייו. כל אדם מישראל הוא אות בספר תורה, גוון מיוחד, חלק מהופעת ה' בעולם. אות זה ביטוי של תוכן מסוים. האר"י הקדוש אמר שישראל זה ראשי תיבות: "יש ששים ריבוא אותיות לתורה". יש ששים ריבוא אותיות בתורה, כנגד ששים ריבוא נשמות ישראל. לכל נשמה יש אות מיוחדת בתורה, יש חלק מיוחד.
כשיש אפילו אות אחת שחסרה בספר תורה הוא פסול, המכלול כולו נפגם, כי אין הופעה שלמה של הכלל ללא כל הפרטים. המשנה בסנהדרין מתארת שכאשר יהודי פרטי נמצא בצער, השכינה בצער. השכינה לא מתגלית בשלמות. מצד שני פרט המנותק מהכלל, שם שאין לו מספר, אדם שחי את ההווה בצורה מנותקת מהעבר והעתיד של העם שלו – הוא כאבר המדולדל מחיות ומגודל. הוא לא מחובר למשימות הגדולות של העם. עיקר תפקידנו בעולם הוא בתור כלל. הכלל הוא שקיבל את התורה ורק הכלל כלו יכל לקיים אותה בשלמות.
יש מצוות ששייכות רק לכוהנים, רק למלכים, רק לסוחרים, רק לעובדי האדמה אך את כל המצוות אנחנו מקיימים "בשם כל ישראל" כשליחים של הכלל כולו. אולם אין זה כלל המוחק את הפרט, אלא כלל שמעצים את הפרט.
כשם שבגוף אדם יש איברים שונים, ולכל איבר תפקיד ייחודי ושונה, ודווקא מתוך שכל איבר עושה את תפקידו, נוצר גוף שלם והרמוני, כך גם עם ישראל הוא גוף אחד שמורכב מאברים שונים. וכשם שיש חסרון של איבר הכי קטן, זה פוגע בשלמות ובמכלול של הגוף כלו, כך גם חיסרון של יהודי פרטי זה חיסרון גדול בהופעה של הכלל.
כשם שלא יעלה על הדעת שהאיברים ילחמו אחד בשני, יקנאו ויבקשו לאבד אחד את השני, כך עלינו להבין שכל הכוחות שיש לנו בנפש, כל השבטים שקיימים בעם ישראל, כילם חשובים ונצרכים. הגוונים והצבעים השונים משלימים זה את זה.
"אין לך אדם שאין לו מקום" – כל אדם צריך לחנות במקום שלו ולא לפלוש למקומות אחרים. לכל אדם יש מקצוע המתאים לאופיו וכישרונותיו והוא לא צריך לקנא באחרים שעוסקים במקצוע אחר. האדם הפרטי צריך להיות מחובר לעצמו, לגוון שלו ולמקום שלו ומתוך כך להתחבר למשפחתו – לבית אבותיו.
יש לו מורשת. הוא חלק משושלת שלמה וארוכה מתוך משפחתו הוא יתחבר לשבטו לדגל שלו ומתוך כך לאוהל מועד לחזון הרוחני הכללי של עם ישראל המשותף לו ולשאר השבטים. כל השבטים חנו מסביב לאוהל מועד. באוהל מועד התגלתה נקודת המרכז שהיא המכנה המשותף העמוק של כל העם. שם מתגלה החזון שמחבר את כולם. ללא אוהל מועד במרכז לא יהיה חיבור בין יהודה לראובן או בין בנימין לדן. התכונות ההופכיות יישארו מנוגדות וסותרות.
סידור כל הכוחות למחנה הרמוני אחד, התאפשר מכוח התורה המונחת בארון הנמצא במרכזו של המשכן. הלב שלנו זה התורה הקדושה שעתידה לצאת מירושלים ולהאיר לעולם כלו "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".
אין שום שבט פרטי שיש לו בעלות על התורה, היא הזהות של האיכר, הסוחר, ושל הכוהנים שעובדים בבית המקדש. היא הזהות הכללית של העם והזהות הפרטית של כל אדם. היא זו שמנחה אותנו מה המקום המדויק של כל כוח, ואיך משתמשים נכון בכל הכוחות יחד בלי ששום כוח יסתור את חברו.
מתקופת בית המקדש הראשון נקודת המרכז של העם היהודי עד היום הייתה ירושלים. לכן ירושלים לא התחלקה לשבטים והיא זו שחיברה ומחברת את כל השבטים. "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו".
כשיש נקודה מאחדת, חזון מאחד, עם ישראל דומה למחנה שיוצא לקרב שבו כל חיל יודע את תפקידו. יש חיל האוויר, חיל רגלים, תותחנים, שריון, מודיעין וכלם יודעים שהם צבא אחד. יש להם רמטכ"ל אחד, תכלית אחת, משימה אחת עליונה ומשותפת.
האתגר שעומד בפני השבטים השונים הוא שכל אחד לא יתגדר ויתכנס בתוך עצמו אלא ילמד מי הוא ומהם כוחותיו, וימצא את האופן שבו הוא יכול להתחבר עם שאר השבטים וליצור הפריה הדדית. כל שבט יזהר לא לחקות את זולתו אלא יכיר את זהותו ותפקידו וכך יתגלה היופי של העם, הססגוניות, הצבעים, הגוונים השונים וההרמוניה שביניהם.
אין שבט שלא שייך, אין איבר בגוף שהוא מיותר. לכן צריך זהירות מ"לא לספור" חלקים מעם ישראל, כמו שאומרים ברחוב "אני לא סופר אותך". כלם נספרים וכלם חלק מהכלל. שלום אמיתי בנוי על הבנה פנימית שיש מכנה משותף והוא גדול יותר מערך החיים הפרטיים של כל פרט.
אולם גם לכלל צריכה להיות נקודת מרכז שככל שהיא יותר תתברר וככל שיוכלו השבטים השונים להתחבר אליה יתגלה השלום והאחדות. בגלות היינו קהילות קהילות, שלא קשורות אחת לחברתה. חזרנו לארץ כל השבטים, כל הגוונים וכל הכוחות, לחיות תחת מרכז אחד.
דווקא בעת הזאת יש בירור סביב מה מתאחדים? מה החזון הכללי המאחד שלנו? מה הזהות שלנו? איזה עם באנו לבנות פה? המריבות נובעות מזה שהחזון המאחד שלנו אינו ברור. התורה האריכה בספירה כדי שנבין את המשמעות של כל יחיד ומצד שני את היותו חלק מהמספר הכללי, מהבניין הכללי, חלק מהדבר הגדול והנצחי שנקרא כלל ישראל.
המשנה באבות מביאה את דברי הלל הזקן: "אם אין אני לי, מי לי"- את האני המיוחד שלי, גילוי החיים המיוחד שלי, התפקיד שלי, איש לא יוכל להשלים ולמלא. "וכשאני לעצמי מה אני"- מימוש עצמי פרטי, המנותק מהבניין הכללי, הוא קטן ולא נחשב. "ואם לא עכשיו אימתי" – לכל רגע, לכל גיל, ולכל זמן בחיים יש משימה מיוחדת משלו, התמודדות מיוחדת. כל פרט בדרך הגדולה של מסע החיים שלנו ובמסע החיים הארוך של העם הנצחי שלנו, יש לו ערך מיוחד.
כדורי הרובה שפספסו – מעשה ידי האל – רק במילימטרים את מוחו של נשיא ארה"ב לשעבר טראמפ, עלולים להצליח במטרתם כאן בירושלים. ההסתה החמורה והמטורללת נגד טראמפ ונתניהו, אשר לה מאפיינים דומים מאוד, ואשר הסתיימה בנס במקרה של הראשון, עלולה להסתיים בטרגדיה לאומית כתובה מראש כאן בישראל. עיצרו את הטירלול לפני שיהיה מאוחר!
האמנם למדנו משגיאת העבר של האכלת המפלצת בתמורה לשקט, שהתפוצצה בשבעה באוקטובר? ההפגנות והשביתות מראות שיש חלקים גדולים בחברה הישראלית שעוד לא הפנימו את הלקח
הפיכת ראש הממשלה הנבחר לאויב העם וההסתה הפרועה נגדו היא קדימון לפשיזם של סתימת פיות ודיקטטורה מפני אלו שרוממות הדמוקרטיה בגרונם
ח"כ לשעבר, האלוף דיין, יו"ר "מבטחי – פורום מפקדים לאומי", לשעבר סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל, מדבר על המלחמה בעזה, על ההבדל בין אחריות לאשמה, על המתח בין הדרג הלוחם לבין הפיקוד העליון של הצבא, וגם על ההיערכות לכניסה מחדש לפוליטיקה במסגרת הליכוד. עם שורשים עמוקים הנטועים בעמק בו גדל והתחנך, במושב היוגב, אלוף פיקוד המרכז לשעבר, מדבר באופן טבעי על ענייני צבא וביטחון, אבל דווקא ההתנסות כיו"ר מפעל הפיס נשיא מייסד של כנס שדרות לחברה וחינוך, מושכת אותו לתחום החינוך: "לא פחות חשוב מענייני הביטחון"
עיריות מגדל העמק, עפולה ונוף הגליל לא השתתפו בשביתה הפוליטית של ההסתדרות, אולם המועצות האזוריות עמק יזרעאל ומגידו כן השתתפו, ולו באופן חלקי. נראה כי גם בעניין זה, ההתנהלות היתה כפופה לנטייה הפוליטית של ראשי הרשויות השונים
מחלוקת בין העירייה לבין יו"ר האופוזיציה אלגריה בן קסוס על גביית תשלום עבור כרטיסים למופע סיום הקיץ, לאחר שבשנים קודמות היה מדובר באירוע חינמי. סלע המחלוקת – האם המשטרה הורתה לגבות תשלום עבור האירוע, או רק הורתה על כירטוס לצורך הגבלת מספר הבאים למופע?. בן קסוס: "אנו יודעים מי החליט לגבות את הכסף בעירייה". העירייה: "הוראות המשטרה מדברות בעד עצמן, 3,000 איש נהנו מהמופע, רובם בני העיר"
