לסדרת איסורי העריות המופיעים בפרשה ישנה הקדמה כללית: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו". מה עניין ההקדמה שלא מופיעה באיסורים אחרים? מה המשמעות של הכפילות "לא תעשו" "לא תלכו"? רש"י הסביר שהמצרים והכנענים היו פרוצים ומקולקלים מאוד בתחום המיני והתורה מזהירה אותנו להתרחק ממעשיהם.
אם ישבנו במצרים ואנו הולכים להתיישב בארץ כנען זה לא עניין טכני. ראינו ושמענו דברים שהפכו לחלק מהנפש שלנו ואנחנו הולכים להיפגש עם דברים נוספים. אדם מושפע מאוד ממה שמקובל בסביבתו. התורה מצווה אותנו להתנקות מזה ולהיות שונים. רש"י הוסיף בשם חכמינו שהציווי "לא תעשו" עוסק במעשים המיניים המקולקלים של המצרים והכנענים. והציווי "לא תלכו" עוסק בתרבות הכללית שקודמת למעשה.
דרך תרבותית אחרת
התורה מכוונת אותנו לדרך תרבותית אחרת. זהו יסוד האיסור של "בחוקותיהם לא תלכו". התורה רוצה שנתנקה מכול הנורמות התרבותיות של המצרים והכנענים, מכול מה שהתרבות הפרוצה שלהם משדרת ונצעד בדרך אחרת לגמרי. איסור זה בא להגן עלינו מפני סכנת ההתבוללות שקיימת גם בגלות וגם בארץ ישראל.
שימורו של עם ישראל והדאגה להמשך הגשמת ייעודו ההיסטורי זה דבר שדורש תשומת לב מיוחדת מה אנו מקבלים ולוקחים מהגויים ומה לא. להלכה נפסק (יו"ד קעה,א) שיש דברים שאנו יכולים ללמוד מאומות העולם. ישנן הנהגות טובות שלא נובעות ממניעים של פריצות ומתירנות מינית או עבודה זרה ואותן ניתן לאמץ.
אולם מכול מה שקשור למעשי פריצות ולבוש פרוץ ולמנהגי העבודה זרה עלינו להיבדל. אם לא נקפיד על כך ונתבולל תרבותית התורה מתארת שהארץ תקיא אותנו: "ותטמא הארץ… ותקיא הארץ את יושביה". כאשר לעם ישראל יש חולשה בזהות והוא מחקה את תרבות הגויים שסביבו, הוא מאבד את הזכות המוסרית והערכית שלו על הארץ. הוא נעשה חלש כי הוא מנותק מהייעוד הגדול שלו ולא ברורה לו הייחודיות שלו.
התורה מדגישה בעיקר את התחום המיני כתחום ששוחק אותנו מבחינה רוחנית. התורה מכוונת אותנו לקשר אחר, קשר פנימי ומרומם בין איש לאישה. היא רוצה שעולם המושגים שלנו וצורת ההסתכלות שלנו על היחסים שבין איש לאישה תהיה שונה. עם ישראל צריך ליצור תרבות מקורית, אצילית ומרוממת, שמעבירה מסר שונה ויוצרת אווירה צנועה ועדינה בין המינים.
אין ללמוד מדרכי הגויים
איך מסתכלים על אישה? האם העיקר זה האישיות או היופי החיצוני? איך בונים קשר אישי יציב מלא באושר ואהבת אמת? התורה מדגישה שאין לנו ללמוד מדרכי הגויים ולחשוב שהכול דומה חוץ מכמה מעשים שאסור לעשות. הדרך פונה לכיוון אחר לגמרי ומתמקדת בדברים אחרים. התורה רוצה שנייצר מערכת יחסים של אהבה ולא של תאווה, של רגשות ארוכי טווח עדינים ועמוקים ולא של ריגושים קצרים וזולים.
המתאווים והאוהבים יכולים להראות במבט שטחי דומים זה לזה, אבל האמת שהם הפוכים לגמרי זה מזה. פעמים נדמה שהמתאווה משקיע ונותן יותר לבת זוגתו. הוא קונה לה תכשיטים ונותן לה הרבה כסף ואומר לה מחמאות ללא גבול. אבל האמת שכול הנתינה שלו תכליתה קבלה. הנקודה הפנימית שסביבה הכול סובב זה ההנאה שהוא בא לקבל. זוהי התרכזות אגואיסטית בעצמו והשתמשות באישה לצרכיו.
לרוב, מערכת היחסים של המתאווים היא נטולת התחייבות ולא מחזיקה מעמד לאורך זמן. תחילתה להט חיצוני וסופה פירוד "לתאווה יבקש נפרד". "כוכבי התרבות" הזולה והפרוצה כול יומיים מתגרשים ומתחתנים שוב. במשנה כתוב: "אהבה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה האהבה". זוהי לא אהבה אמיתית. אין פה יציאה לעבר הזולת פעמים לא רואים אותו כלל כי הוא כלל לא הנושא.
אהבה עצמית אנוכית שסופה ריקנות ושנאה
גם המטרות הערכיות המשותפות אינן הנושא רק הריגושים והחוויות. יש פה בעיקר אהבה עצמית אנוכית שסופה ריקנות ושנאה כפי שמסופר בתנ"ך במעשה האונס של אמנון ותמר: "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד". קשר של אהבה זהו קשר שהולך ומתעצם עם הזמן והוא לא נעלם בבת אחת כלעומת שבא.
כשיש אהבה אמיתית, לא חשים תחושת ריקנות ושנאה ברגע שאחרי. המפגש הגופני רק מגביר את השמחה, ומחזק עוד יותר את הקשר הנפשי הפנימי שכבר התרקם זמן רב לפני כן ועכשיו התממש. על הזוגיות של יצחק ורבקה כתוב: "ותהי לו לאישה ויאהבה". הקשר נעשה עמוק יותר והאהבה רק התגברה עם הזמן. היצירה המשותפת, הנתינה ההדדית, ההתמסרות, רק חיזקו והעצימו את החיבור והקשר.
אהבה זה אישיות שנפגשת עם אישיות, עולמות פנימיים שנקשרים ולא אברים גופניים שנפגשים. אהבה זה רגשות עמוקים שמתגלים ומתבטאים דרך המיניות ולא מיניות שמנותקת ממכלול והקשר פנימי. אהבה זה גימטריא אחד. זה שניים שהופכים לדבר אחד. זה להבין שאני לבד חסר. זה היכולת לצאת אל הזולת, להפסיק להיות שקוע רק בעצמי ולהכיר באמת מישהו אחר ומתוך כך להתקדם ולגדול. אהבה זה נתינה.
אהבה יהודית
לפי זה מובן שתרבות יהודית שרוצה ללמד את האדם מהי אהבה, זוהי תרבות אחרת לגמרי. העולם מתמודד היום עם איך משמרים מערכת יחסים זוגית לאורך זמן, איך החיים הזוגיים לא נשחקים. האמת שדבר זה תלוי בנקודת מוצא של הקשר. אם נקודת המוצא זה התאווה בלבד וחיפוש של ריגושים מהירים וחיצוניים וודאי שהזוגיות תישחק.
עם ישראל רוצה לבנות תשתית אחרת לקשר בין המינים, זוגיות אמיתית. התורה לוקחת את התאווה הכי חזקה ואנוכית ומעדנת אותה. היא והופכת אותה למצוות עונה שההגדרה שלה היא שהבעל חייב לשמח את אשתו והאישה חייבת לשמח את בעלה.
הבדל נוסף בין התרבות הישראלית לתרבות המצרית והכנענית הוא איך מסתכלים על אישה? האווירה שיוצרת התרבות המצרית והכנענית היא שאישה היא אובייקט מיני. כול הזמן בוחנים את האברים שלה וההתמקדות היא בגופה ולא באישיותה. אישה יכולה להיות מפורסמת, לזכות בפרסי אוסקר ושיהיו לה אלפי מעריצים, אבל אישיותה רקובה ומושחתת.
הכח של נפש יפה
בעם ישראל ההתמקדות היא בעולמה הפנימי של האישה ובאישיותה. יופי הכוונה לנפש יפה, לאישיות פנימית הרמונית, ללב טוב ולמידות נפש אציליות, שמתבטאות גם ביופי גופני. "נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם". אישה יפה שיש לה אישיות רקובה היא כמו חזיר שקישטו אותו בתכשיטים חיצוניים.
"שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל". בתרבות המצרית והכנענית יש נתק בין הנפשי לגופני. מעבר לכך יש נתק בין היופי למיניות. בתרבות זו מתארים אישה אם היא מינית או לא. זה הופך להיות כרטיס הכניסה של האישה לחברה. כבודה של האישה נרמס כי היא הופכת לאובייקט.
הבדל נוסף בין התרבויות הוא היחס למשפחה וערכיה. ערכי המשפחה בעם ישראל הם מקודשים. בתרבות הכנענית והמצרית הם לא קיימים כלל. בעולם של מתירנות מינית ופריצות אין נאמנות. האמון זה התשתית לקשר וליחסים שבין אדם לחברו.
אם אישה לא יכולה לסמוך על בעלה ובעל לא יכול לסמוך על אשתו, אם מערכת היחסים אפילו של הקרובים ביותר מלאה בחשדות הדדיות, על מי בכלל אפשר לסמוך בעולם הזה? במצב כזה החברה האנושית כולה מתפרקת – "אדם לאדם זאב".
בתרבות הכנענית והמצרית מחפשים אהבה רומנטית ומרגשת אבל כל כך הרבה אנשים נשארים בלי אהבה כלל, כל כך הרבה אנשים נשארים בודדים. בתרבות הכנענית והמצרית מלמדים ילדים בסרטים והצגות מגיל צעיר על בגידות, רומנים, יצרים בלתי נשלטים, ואנשים שפוגעים במשפחתם ונשותיהם רק בשביל לממש תאווה רגעית. בתרבות הישראלית ילדים גדלים על סרטים אחרים.
תרבות של אהבה, אחדות ונאמנות
על סיפורו של יוסף הצדיק שלא נכנע לפיתויים של אשת פוטיפר ולא בגד באמון שרכש לו אדונו. על התלמיד שקבע מפגש עם גויה והציציות טפחו לו על פניו וברגע האחרון הוא התגבר וברח, על האהבה בין רחל לרבי עקיבא וההתמסרות שלה למענו וסיפורים נוספים. עם ישראל מלמד את האנושות מהי תרבות של אהבה, אחדות ונאמנות.
ילד שגדל בבית שבו אבא ואמא אוהבים זה את זה ומאמינים זה לזה, אמא מתמסרת למען אבא ואבא למען אמא, יגדל להיות אדם מלא אמון ואהבה, אדם שערכים אלו הם חלק מחייו. הוא פגש אמונה חיה, נתינה חיה, אהבה חיה. הוא ראה שיש דברים כאלו בחיים.
ילד שגדל בבית מלא בחשדות, חוסר אמון, מריבות ועוינות, יחסר לו הבסיס הנפשי הטבעי של כול הערכים הללו. ילד שנפגש עם גירושין חווה בעוצמה אדירה את הפירוד, את חוסר ההתאמה וההרמוניה שיש במציאות, יתקשה יותר לתפוס שה' אחד והעולם אחד. שיש אהבה בחיים, יש קשר בין החלקים השונים והנפרדים ששותפים יחד בהרמוניה נפלאה לפאזל אחד שלם.
שלום עולמי מתחיל בין איש לאישה
שלום כלל עולמי מתחיל מהשלום בית הפרטי שבין האיש והאישה. שלום ואהבה באנושות צריכים קודם כל לבא לידי ביטוי בתא המשפחתי – התא האנושי הבסיסי ביותר. בתרבות הישראלית האיש מרוכז באישה שלו בלבד והאישה בבעלה ושניהם בילדים.
האיש לא מחפש נשים אחרות והאישה לא מחפשת גברים אחרים. הבעל והאישה כורתים ביניהם ברית, שייכות ברורה ומוחלטת. המלחמה על ערכי המשפחה ושלום הבית זה המלחמה על האנושות ועתידה. שנזכה לתרבות ישראלית מקורית, לחיים שיש בהם אהבה נאמנות שמחה וסיפוק.
שבת שלום.