את דני סירי ז"ל הכרתי לפני כ-25 שנה, בעת שהייתי עיתונאי טרי. נכנסתי בספטמבר 1999 לבניין המועצה הישן וניווטתי את דרכי בפעם הראשונה לחדר המליאה, ונכנסתי באיחור קטן לישיבת מועצת העיר. סימון אלפסי, ראש המועצה האגדי שהפך אחר גם לראש העיר הראשון של יקנעם, היה כבר באמצע הקדנציה השלישית שלו, שולט ביד רמה בעניינים.
לידו ישב חבר קואליציה צעיר, מזוקן, חייכן, שהחל כשנה וחצי קודם לכן את הקדנציה הראשונה שלו במועצה. בעוד סימון הביט בי בחשדנות, בהבינו שאני מהעיתונות, דני חייך חיוך רחב. ידעתי מייד, עוד מבלי שדיברנו, שנהפוך לחברים טובים.
כזה היה דני: חברותי, חייכן, נעים הליכות. אדם שהיה תמיד משעשע להיות במחיצתו. מאז אותה ישיבה עברו הרבה שנים, וגם הרבה ישיבות. הוא הספיק גם להעביר קדנציה אחת באופוזיציה, בה נלחם כמו אריה על התקציבים ועל הסיוע לנזקקים ולאנשים קשי היום.
היה בו את אותו שילוב של חיוך נצחי, שהפך לסימן ההיכר שלו, יחד עם נחישות בלתי מתפשרת להילחם על עקרונותיו ועבור הציבור ששלח אותו. יום אחד הוא הכניס אותי לדילמה עיתונאית רצינית. באחת הקדנציות הוא נכנס לקואליציה עם סימון, והוא קרא לי בהתרגשות אליו למשרד הקטן בשכונה הוותיקה של יקנעם.
"תראה את ההסכם הקואליציוני", הוא אמר לי. קראתי, הסכם סטנדרטי: סגן ראש הרשות בתואר, ראש וועדת מורשת ודת, התפקידים הרגילים שלו. אמרתי, "נו, אז מה חדש בהסכם הזה?", והוא חייך והוציא מהמגירה דף נוסף. "זה הנספח הסודי!". שם היו מפורטים תקציבי תמיכות למקווה ולכולל שהוא קידם. "אבל אסור לך לפרסם את זה, אני אכחיש!", הוא אומר לי.
זו היתה דילמה רצינית: לפרסם סיפור בלעדי ולאבק חבר ומקור, או לנצור את הסיפור ולהמשיך את הקשר עם דני? ויתרתי על הסיפור, והרווחתי את דני בענק: המשכתי לקבל דיווחים מישיבות ההנהלה הסגורות, עשרות סיפורים לאורך השנים.
כשנולדה בתי הבכורה ב-2006, הוא לא הספיק להגיע לאירוע הבריתה. הוא בכל זאת שלח מתנה – שמיכה עבור התינוקת, שעדיין שמורה אצלנו. גם זה היה דני: נדיב בצורה בלתי רגילה. כשנבחרתי לראשונה למועצת רמת ישי ב-2008, הלכתי ישר להתייעץ איתו. הוא כבר היה עשר שנים חבר מועצה. "אל תשכח את הנזקקים", הוא אמר לי, "יש כאלה גם ביישובים 'עשירים' כמו רמת ישי. וגם אל תשכח אל הציבור הדתי, שאין לו ייצוג במועצה שלכם".
את שתי עצותיו אימצתי לליבי: פרשתי מהקואליציה אחרי כמה חודשים על רקע מדיניות קשה מדי כלפי הנכים בקהילה, ולקחתי על עצמי להתקשר לרב וליו"ר המועצה הדתית ביישוב לפני כל הצבעה על תקציב, כדי לשמוע אם יש להם בקשות או הסתייגויות. תמיד הצבעתי בעד תקציבים של בניית בתי כנסת. את הערכים האלו, בין היתר, אני זוקף לזכות העצות שלקבילתי מדני סירי.
הפעם האחרונה ששוחנו בטלפון היה אחרי בחירות 2024. הוא היה חסר הרבה קולות על מנת להיכנס, לי חסרו ארבעה קולות. הפכנו יחדיו ל"לשעברים". הוא לא הסגיר בשיחה הטלפונית את בעיותיו הרפואיות, רק התעניין בשלומי ובשלום משפחתי. גם זו אחת מתכונותיו: קודם כל אחרים, אחר כך הוא עצמו.
הידיעה על מותו תפסה אותי בפייסבוק. הייתי בהלם. הוא נקבר בליווי מאות מתושבי יקנעם בערב קר של מוצ"ש, והיטיב אלפסי להספידו: "ידני אהב את יקנעם, ויקנעם אהבה אותו". יהיה זכרו ברוך. אתגעגע אליך ולחיוך שלך, דני ידידי.
