שעת בין ערביים, פסים אדומים בשמיים משתלבים בפסים צהובים, אפורים קודרים, הלילה עולה, רוח קרירה מנשבת בין עצי הברוש בבית העלמין הצבאי, פרפרים מחפשים מצבה להניח עליה גופם הצנום ללילה רגוע, רחש קל, הדגל המוצב בראש התורן סמוך לבימת ההספדים והנאומים ביום הזיכרון, מתבדר ברוח, אט אט מאליו הוא יורד לחצי התורן ומסתבך בהתקפלות לא מסודרת, רעש לא שגרתי בבית העלמין הצבאי. הם מתרוממים מתחת למצבות הכבדות, האחידות, גיבורי האומה היוצאים לשליחותם האחרונה.
נדב עם חיוך ענק ובקבוק בירה צוננת בידו; מולו הגיע בסערה יהונתן עם הגוזמבות המסולסלות וחוש בראשית מתחת לבית שחיו; גילי עם סנדלי השורש והגופייה הצבעונית מסדר את הראסטות על ראשו; שון מגיע מהוסס בידו מילון אנגלי-עיברי; מוחמד מנער מעליו את האבק; הדר רצה אצה כמו תמיד, מהדקת מחלפותיה הארוכות ומצדיעה בדום מתוח…
הם מתעוררים ויוצאים מסתדרים בשלשות, מסדירים נשימתם, עוד רגע קט תתחיל הצעדה האחרונה, השליחות האחרונה לעבר כביש בגין בירושלים, לילה, העיניים בוערות כמו לפידים של גיבורים, הם חדורים לנצח בקרב האחרון.
באותה השעה, האחות התורנית מביטה בעיניים קרועות לרווחה ובהשתאות, משפשפת עיניה ומנסה לנעול את דלתות מחלקת השיקום ללא הצלחה. מולה ניצבים עופר קטוע הרגליים ישוב על כיסא גלגלים; ירון מגשש באפילה עם רטיות על עיניו; נדין מחזיק בבטנו החבושה; אלירן נשען על קביו; אביאל דוחף הליכון לפניו; אבריימי מניע את מיטתו הניידת עליה הוא שכוב; עמנואל קטוע הידיים; פיני עם בלון החמצן ומוט האינפוזיה; סלמאן עם מסכת כוויות מכף רגל עד ראש.
האחות הרכינה ראשה, פתחה את הדלת לרווחה, והם יצאו אט אט בצעדה החשובה ביותר בחייהם, ובמותם, השליחות האחרונה, צועדים בתפזורת לעבר כביש קפלן בתל אביב.
לילה. קצב הנשימות עולה וגובר נשימות של גיבורים, הם חדורים לנצח בקרב האחרון.
באותה השעה, בתים קטנים וגדולים, בחדרים ללא חלונות ובבתים עם וילונות כבדים, נפתחות הדלתות חרש, על קצות האצבעות יוצאים צל אנשים, מביטים בירח, מביטים בחתולי הרחוב, מביטים, בחושך.
אלידע מחבק את עצמו, דמעות שוטפות לחייו, זעקה אילמת נתקעת במעלה גרונו; של אביתר, ידיו ורגליו של ליאור מונפות אל על נאבק במבקשי נפשו; מורן יושב על שפת הכביש פוכר ידיו בין ראשו ונאנח בכבדות, מלטף אוויר; ישראל מייבב בלחש מול דמות לא נראית של חבר ברגעיו האחרונים; נאהד צוחק באופן לא מותאם צחוק מתגלגל; עילאי צועד אילם, הגה אינו יוצא מפיו; רפאל ממלמל מילים לא ברורות; אופיר צועד בבטחה, גופו חסון, עיניו כבויות, וידיו מונחות על אוזניו אוטם אותם משמוע.
יצאו אט אט נאספו בדשא הירוק הגדול מתחילים בצעדה החשובה ביותר בחייהם, בשליחות החשובה, צועדים באי סדר מופגן לעבר הקסטל בדרך לכנסת ישראל.
לילה. קצב הליכה מהיר ואיטי, מפחד ובטוח, שקט ורועש, קצב של גיבורים, הם חדורים לנצח בקרב האחרון.
באותה השעה במוצב בגבול הלבנון, בעומק עזה, מחק יצחק את צבעי ההסוואה מעל פניו; סובב עומר את צריח הטנק; ניער יגאל את האבק מעל המדים; ינון הסיר את הקסדה; יקי הכניס את הטרנזיסטור לתיק הגב הקטן; רונן אכל עוד חלבה אישית מעוכה; יגל ניקה את משקפי האבק; רותם החביא את האוזניות.
הם יצאו בצעדים בטוחים, ממהרים בתקווה לשוב אל העמדות, אל הטנקים, המטוסים, המוצבים, המארבים טרם יעלה השחר. הם מיהרו והיו לדבוקה אחת, מחישים צעדיהם לעבר קיסריה, מתחילים בצעדה החשובה ביותר בחייהם, בשליחות החשובה, צועדים באי סדר מופגן לעבר הקסטל בדרך לכנסת ישראל.
לילה, קצב הליכה מהיר ואיטי, מפחד ובטוח, שקט ורועש, קצב של גיבורים, הם חדורים לנצח בקרב הזה.
עוד שעה תעמוד החמה בראש האילנות, השחר יעלה, האור יבקע, הם הגיעו לכביש בגין, לכביש קפלן, לחזית הכנסת, לבית בקיסריה, עמדו זקופים ונטעו שלטים ובהם נכתב: "לא למלחמת אחים", "לא לשנאת אחים", "לא לשנאה ומחלוקת", "לא לחורבן המדינה", "לא להפריע, כאן נלחמים".
המתים ענו בקול שקט, "אמן" בקריאת הקדיש; הפצועים שרו בעיניים מאירות "עד שכל זה יעבור אני ממשיך ללכת"; הלומי הקרב זמזמו "הייתי ונשארתי רק מספר"; החיילים השבים לחזית שרו וניצוץ בעיניהם, "לא תנצחו אותי כל כך מהר".
ביחד הם שרו את ההמנון, התחבקו באחוות לוחמים, הניפו את הדגל, הצדיעו ושבו, אלה לבתי העלמין הצבאיים, אלה למחלקות השיקום, אלה לבתיהם להמשך התמודדות, אלה למלחמה בעזה ובגבול הלבנון.
השחר עלה, עם שלם התייצב מאחרי ההנהגה הצבאית, ההנהגה המדינית, מול אויביו ומבקשי רעתו, עם שלם חיבק את משפחות החטופים, חיזק את הגולים בתוך עמם, עומד יחדיו כחומה בצורה מול כל רוח רעה, עם שלם תובע ניצחון, הכרעה, ביטחון, עם שלם דורש לחיות כעם חופשי בארצנו.
מי אתם ההוזים על מדינה פלשתינאית?!
עד לפני שנים אחדות האמנתי בכל ישותי בחובה שלנו כיהודים וכישראלים להפוך כל אבן, כדי להגיע לקיום משותף עם ערביי יהודה ושומרון, חבל עזה, עם אנשי פלשתין.
האמנתי כי הדרך היחידה לכונן שלום ולאפשר חיים של תקווה תעוגן בהסכם הוגן, בפשרות ובוויתורים מסוימים, כתבתי ופרסמתי שירים אופטימיים, השתתפתי כאורח במשכן הנשיא בכנס האופטימיות במלאת עשור להסכם אוסלו.
התמוגגתי מרוח השלום, מרוח הפיוס ואחוות העמים, האמנתי בתמימותי באדם, גם הפלשתינאי, חלמתי שלום, התפללתי לשלום, האמנתי בשלום.
הפיכחון לא התרחש ביום אחד, זה היה תהליך איטי, כואב, מייסר, מלווה ברצח בלתי פוסק של יהודים חפים מפשע.
הפיכחון התעצם אל מול אוטובוסים מתפוצצים, אל מול רצח תינוקות בעריסותיהם, אל מול מסעדות בהם משפחות שלמות של סועדים נרצחו על ידי מחבלים מתפוצצים, אל מול עם המחנך ילדיו עוד ברחם עימם ויונק בחלב אימו שנאת יהודים ורצח עד להשמדה.
האמונה באדם התנפצה לרסיסים, התקווה נותרה מושלכת בקרן זווית, פצועה ומדממת, מוטלת חפויה ומובסת לצד היונה הצחורה השחוטה.
הספק כרסם באמונה בשלום, הייאוש השתלט אט אט, התעקשתי לתת סיכוי לתקווה, ניהלתי שיג ושיח מתמיד עם הקול הפנימי הסוער שלי, שכנעתי את עצמי שאולי לא כולם שונאי יהודים ותאבי דם, אולי לא כולם רוצים לשלוח אותנו לים, אולי.
הספק הזה חרך את נשמתי, הותיר אותי במשך תקופה ארוכה עם רסיסי אמונה ברוח האדם, גם הפלשתינאי, משכנע את עצמי כי אסור לקבור את התקווה, אסור לוותר על הסיכוי, אסור להתייאש.
הספק קינן בי עד לטבח שבת שמחת תורה, עד למראות הזוועה, עד להבנת עוצמת שנאת האדם, עוצמת רוח התועבה הנוראה, רוח השנאה, רוח הרשע של הרוצחים, הטובחים, האונסים, העורפים, השוחטים, המבתרים, הבוזזים, השורפים, המבצעים וסייעניהם, תושבי יהודה ושומרון, עזה מחלקי הסוכריות והבקלאווה, מחלקי הכנאפה ומשמיעי הצהלולים, גיבורי פלשתין המגואלים בדם יהודים מכף רגל ועד ראש.
מאז טבח שבת שמחת תורה הענקתי גט כריתות לחלום על חיים משותפים, התייאשתי מהסיכוי לחיים של שלום עם מי שטבחו את בני עמי וצהלו על מותו, דמי עמי זועקים אליי מהאדמה.
היום ברור לי מעל לכל ספק, כי טרם בשלה העת להקים ישות פלשתינאית לצד מדינת ישראל, כל בר דעת מבין כי טבח שבת שמחת תורה, יכול להתרחש באופן אסוני ובעוצמה גדולה הרבה יותר ביהודה ובשומרון, את בארי תחליף העיר כפר סבא, את זיקים תחליף העיר תל אביב, את כפר עזה תחליף העיר פתח תקווה, את שדרות תחליף העיר רמת גן, את חולית תחליף העיר עפולה, את אופקים יחליף היישוב גן נר.
המוטיבציה לפלוש למדינת ישראל, לטבוח ביהודים, להשמיד את היהודים, התעצמה לאחר "הצלחת" טבח שבת שמחת תורה, לכן הקמת מדינה פלשתינאית אינה על הפרק בעת הזאת, לכן ברור כי בעזה חייבת להיות שליטה ביטחונית, לכן צריך להיות ברור כי מלחמה בגבול הלבנון היא רק עניין של זמן.
אחד מהם הוא ראש ממשלה לשעבר, שר ביטחון לשעבר, רמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, החייל המעוטר ביותר בצה"ל, אשר הינו בר הפלוגתא מהקיצוניים ביותר לשנוא נפשו, ראש הממשלה, בנימין נתניהו.
בעוד נתניהו מנהל את המערכה עד לניצחון ישראל במלחמה על החמאס והחיזבאללה, מערכה נגד איראן והחותי'ם, מערכה לשחרור החטופים, מנהל אהוד ברק מערכה קשה ומלחמה בעצימות גבוהה נגד ראש הממשלה, ועל פי תוכניתו כפי שפרסמה חובה להדיח ולהפיל את ראש הממשלה עד חודש יוני כדי לממש את תוכניתו של נשיא ארה"ב להקמת מדינה פלשתינאית, תוך יצירת דה לגיטימציה לממשלת ישראל הנבחרת מול ארה"ב, זה יהיה הצל"ש האחרון שיקבל ברק מהנשיא הפלשתיני נציג הפת"ח, חמאס, ג'יהאד איסלמי, ומהנשיא האמריקני.
העם בישראל בריא ברוחו, בנפשו, בתבונתו, רובו המכריע של העם היהודי מתנגד להקמת ישות פלשתינית רצחנית על סף ביתו, רובו המכריע של העם היהודי מסרב לפשוט צווארו למאכלת השחיטה של הפלשתינאים, מסרב להישחט להיאנס, להישרף, למות.
כשאני שומע את המיעוט הקולני המוחא כפיים לממשל האמריקני, למדינות באירופה, לאיחוד האירופאי, לאו"ם, הדוחף בעיוורון מוחלט להקמת מדינה פלשתינאית, להשבת העזתים לבתיהם, כאילו לא הייתה כאן פלישה נוראית, אני תוהה בקול, מי אתם?
מי אתם הפוסעים בעיוורון מוחלט, המאמינים כי מי שרצחו בטבח שבת שמחת תורה, מי שחולמים על השלכתנו ללא מצופים לים, ראויים לזכות בפרס על הרצון העז להשמידנו?
לאהוד ברק וקומץ השונאים, הפתרונים.
