מחולות האבסורד שאנו חווים בחודשים האחרונים הם באמת בלתי נתפסים – לעיתים נראה שבאמת העולם, ובדגש על חצי הכדור המערבי, איבד לחלוטין כיוון. חלק מהדברים מקבלים ביטוי במחאות בלתי הגיוניות של סטודנטים בחו"ל כתמיכה בחמאס ובמאבק הפלסטיני, וחלק באנטישמיות שהתעוררה באופן קיצוני ביחס למה שהכרנו בעשורים האחרונים.
יהיו שיאמרו שזו אותה האנטישמיות ושום דבר לא באמת השתנה, ויכול להיות שזה נכון, אך מה שהתרחש השבוע, עת בית הדין בהאג יצא בדרישה להוצאת צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון, לצידם של מנהיגי הרצח מחמאס – סימטריה הזויה שאין שום דרך להבין ובטח לא לקבל אותה. פה יש משהו אחר – וזה צעד מסוכן וחסר תקדים.
מלחמות העולם במאה שעברה הסתיימו בניסיונות להקים מנגנוני איזון עולמיים להשכנת שלום, מניעת מלחמה, וצמצום הרג של אוכלוסייה אזרחית בעימותים – זה היה רעיון טוב ונכון, בטח מחוייב למציאות אחרי מעללי גרמניה הנאצית, אך כדרכו של עולם, כל מנגנון נשחק עם הזמן, ואם לא מתבצעות לו התאמות נדרשות הוא הופך לבעייה בפני עצמה. נדמה לי שזה בדיוק מה שקורה עם הטריבונל הבינלאומי בהאג.
מה המסר שהם מעבירים בהחלטה הזו?
צריך לעלות קומה בניתוח של העניין – פה לא מדובר רק באנטישמיות או שנאה כזו או אחרת, פה מדובר על קריאת תיגר נגד היכולת של מדינות, ובדגש מדינות דמוקרטיות, להגן על עצמן בפני פשעי חתרנות וטרור.
בעצם מה אומר התובע בהאג בהחלטתו השערורייתית? הוא נותן לטרור פרס של חסינות, קרי, ארגון טרור יכול לתקוף מדינה דמוקרטית מתוך אוכלוסיה אזרחית (שפעמים רבות מאחרת אותו בחמימות), אך מדינה דמוקרטית לא יכולה לתקוף ארגון טרור בחזרה.
זה פרס ענק לטרור כיוון שארגונים כגון חיזבאללה או חמאס מנצלים באופן מכוון את האוכלוסייה האזרחית כמחסה לבניית הכוח של זרועות הטרור – הם בונים תשתית של ייצור אמצעי לחימה, מנהרות תקיפה, ומצבורי תחמושת בליבה של אוכלוסייה אזרחית תוך ניסיון ברור לנצל את התווך האזרחי כדי לקבל חסינות.
בעוד שהוראות הפתיחה באש לפי הדין הבינלאומי נותנות לגיטימציה לפעולה כנגד כל מקור של איום ישיר – לכל מדינה ריבונית יש לפי התובע בהאג חובה להימנע מהלחימה בתשתיות הטרור – כיוון שבאופן אוטומטי האוכלוסייה האזרחית היא הנפגעת. וזה בכלל לא משנה לו אם האוכלוסיה האזרחית תומכת בארגון הטרור או אפילו מאמצת אותו ואת ערכיו לדלת אמותיה.
הוא רק שוכח, או מרשה לעצמו לשכוח, שהפגיעה באזרחים היא בכוונת מכוון, לא של המדינה הדמוקרטית שמגנה על עצמה, אלא של ארגון הטרור שמשתמש באוכלוסיה כמחסה. התופעה הזו היא שגרתית, הרבה לפני שמדברים על מלחמה.
חיזבאללה וחמאס בונים את מרכזי הלחימה שלהם כבר יותר מעשור בתוך מרכזי ערים וכפרים – מדוע בתי הדין הבינלאומיים לא פעלו נגד הרשע הזה בעבר? ובהקשר הזה אי אפשר להתעלם מהעובדה שמשטרים צוררים, שבכל יום ובכל שעה ממררים את חיי אזרחיהם הם יותר מלגיטימיים בהאג.
אף אחד שם לא עוסק בפגיעה הקשה בזכויות האדם במדינות כמו איראן, רוסיה או סין, שם מאות מיליונים של בני אדם חיים תחת דיכוי יומיומי. שלא לדבר על אפריקה, שם בכל שנה מתרחשים כמה וכמה פעמים אירועים בסגנון 7 באוקטובר.
קל יותר ללכת לכיוון של אמפטיה וסימפטיה לפלסטינים, קבוצה לאומית שלא הייתה מוכנה לשום פשרה היסטורית ופתחה במלחמה בכל פעם שנקראה בדרכה הזדמנות לפיוס. הם הפכו להיות מוקד הדאגה העולמי לזכויות האדם.
המשוואה התהפכה וכבר מזמן לא מאוזנת – מדינה דמוקרטית כישראל, המצויה בכל מדד דמוקרטיה עולמי בקצה העליון של הסקאלה – היא מדינה המבצעת פשעי מלחמה. ככה הם רואים אותנו בהאג.
רק שבעולם המערבי, ה"נאור" מבינים לאט את משמעות האירועים האלה – כי מחר, כשמדינות אירופאיות או אמריקה בעצמה יידרשו לפעולה נגד טרור, מנהיגי המדינות האלה יהיו כבולים מראש, מאימת בית הדין בהאג, שנותן חסינות לרודנות וטרור. זה מה שמתרחש. זו לא רק מציאות הפוכה, זו מציאות מסוכנת במיוחד.
