סא"ל במיל' איתמר איתם היה אמנם איש צבא לא מעט שנים, כולל בקבע, אבל מיד עם שחרורו לאחר מבצע "צוק איתן" הוא פנה לכיוון אחר לגמרי, ואולי, במחשבה שניה – לא כל כך אחר – והחליף את מקל הפיקוד בכובע המורה והמחנך.

כאיש חינוך מהושעיה, בן 43, אב לשישה ילדים, הוא מורה ומחנך בכפר הנוער "הודיות", והמלחמה תפסה אותו באמצע שנת לימודים רגילה, כמובן בחופשת החגים שעמדה להסתיים יום לאחר שהמלחמה נפתחה.

לקראת ט' באב, הוא יושב לראיון הזה ועורך סוג של חשבון נפש, שואל שאלות – אבל גם מספק לא מעט סימני קריאה ותובנות שמגיעות לא רק מן הבית הערכי הברור שבו גדל, בצילו של גיבור ישראל ובוגר מלחמת יום הכיפורים, השר לשעבר תא"ל אפי איתם – אלא גם ממה שראה במו עיניו בשטח, המפגש עם הלוחמים הסדירים והמילואימניקים.

בעיקר ניכר בו כי הוא מתפעל ומתרגש מן האחדות האדירה שאופפת את הדרג הלוחם. לא פחות מכך, הוא מופתע, שלא לומר מזועזע, מן המרחק העצום שבין האחדות המרגשת והמרוממת הזו, לבין מה שמשתקף באולפני החדשות וגם בפוליטיקה הישראלית, שלדבריו "עדיין מנהלת מחלוקות ישנות מלפני המלחמה כאילו כלום לא קרה".

השביעי באוקטובר 2023 תפס את איתם בבית הכנסת. אבל הידיעות הגיעו אל היישוב הדתי גם תוך כדי השבת.

איתמר: "אני נמצא בבית כנסת, שמחת תורה רוקד עם ספרי התורה ובערך בשעה בשמונה בבוקר אני שומע רחש בחש, כל מיני לחשושים. אני הולך הביתה, פותח את הטלפון ואיך שאני פותח אותו אני ישר מבין שאנחנו במלחמה. ברור לי שהיא תהיה מלחמה ארוכה. בשעה שתיים בצהריים אני כבר בימ"ח, קורא לאנשים, אחר כך גם קיבלנו פקודה לזה, אבל לא חיכינו לפקודות, וזהו. בערב כבר הגדוד מוכן לקרב באופן מלא".

"נכנענו לטרור בגירוש מגוש קטיף"

בתחילה, רוב הגדוד של איתמר מופנה בכלל לגבול הצפון, כדי לעמוד בכוננות למקרה שגם חיזבאללה בלבנון יפתח בחזית נוספת, כולל חזית קרקעית. ובכל זאת, איתם מפנה גדוד אחד לדרום, וגם הוא עצמו יורד דרומה, בהכירו היטב את גזרת עזה.

ש: אתה מכיר את עזה, היטב.

איתמר: "כן, בוודאי. אני את השירות שלי בעזה התחלתי בתור חייל צעיר. אני עוד תפסתי את גזרת גוש קטיף ואני זוכר את השלט בחדר התדריכים שאמר המשימה: 'ביטחון ליישובי גוש קטיף ומניעת ירי תלול מסלול ליישובים' ואני זוכר שגם שינו את השלט הזה אחרי זמן מה, ל'מתן תחושת ביטחון לתושבים וצמצום ירי התלול-מסלול'. פתאום המשימה עסקה בתחושת ביטחון, לא במתן ביטחון בפועל. אני זוכר את הלחימה שהייתה שמה, שהייתה לאין ערוך יותר קלה ופשוטה ממה שאנחנו מתמודדים היום, אנחנו מה שהיום מחנה פליטים חאן יונס היינו נכנסים אליו במבצעים גדודיים פשוטים יחסית.

"וכן, ברגע שאנחנו נכנענו לטרור הזה… אפשר לקרוא לזה בהרבה מילים, אבל בפועל, ובוודאי בתפיסה שלהם את המהלך הזה, זה היה כניעה לטרור, עזיבת השטח, החרבת היישובים ולאחר מכן תוך זמן קצר מאוד,  כל בר דעת ידע שזה יקרה – השתלטות של החמאס על המרחב והקמת צבא.

"אני זוכר את הצבא הזה ממוקם לאט לאט. עוד ב-2007, כקצין מבצעי של בגולני, אנחנו עושים מבצעים התקפיים בכל המרחב הזה. עוד לפני זה אני זוכר את החטיפה של גלעד שליט, את היציאה שלנו שם מאיזה שהם מבצעים נקודתיים ואחר כך לאט לאט חמאס בונה את עצמו כצבא. ובאופן כללי הצבא והמדינה שלנו יצרה מענה שמסתכל על האיום הזה, ובונה בעיקר קונספציה ומטרה ומילים אל מול המעשים של האויב".

עלייתה של הקונספציה: טכנולוגיה ומודיעין כתחליף ללוחמת שטח ותפיסת שטח

בשנים שחלפו מאז, איתמר מזהה את עלייתה של הקונספציה. איתמר: "אני חושב שאף אחד לא הופתע לא מהיכולות ולא מהכוונות של האויב. אני חושב שאולי צה"ל הפתיע את עצמו, זה בעצם האשליה או מה שקוראים לפעמים הקונספציה. אבל האשליה שאנחנו השלינו את עצמנו, שמילים הם תחליף לכוח, ושדמיונות הם תחליפי מציאות".

"הקונספציה, בין השאר, אומרת – יש טכנולוגיה, ומודיעין ומכשול קרקעי, שהם בעצם ייתרו את הצורך בחיכוך גבוה. זה הייתה התפיסה בשילוב עם מבצעים מיוחדים נקודתיים וכירורגים עם הישגים מקומיים. המחשבה הייתה שהדבר הזה ייתן מענה מספיק. ובעצם כל זה בגלל עכשיו בגלל חוסר הרצון, היכולת והנחישות שלנו להפעיל כוח מכריע. פנינו אל הערוצים האלה ועמדנו על הרגליים האלה כדי לספר לנו לעצמנו סיפור שמכל בחינה צבאית, בכל מבחינה של תורת לחימה, הוא היה סיפור שקרי, אבל הוא היה נעים לנו.

ש: יש בצבא הכאה על חטא במובן הזה?

איתמר: "אני חושב שבדרגי השטח, שאיתם באתי במגע עד רמת המח"ט וגם מפקדי האוגדות השתנה משהו, נפל האסימון. גם המגע הקרוב של כל האנשים האלה עם המציאות הקשה, כשמפקדי אוגדות הפכו לרובאים ממש, כשאיבדנו מח"טים בלחימה פנים אל פנים בלב הארץ. היא שינתה אצלם משהו, ובהיבט הזה צה"ל פעל לפחות בחודשים הראשונים עם היעדר מגבלות ובאופן מקצועי וראוי ומוסרי. האם משהו השתנה בדרג המדיני והפיקוד הבכיר? זה המבחן שלהם".

ירושלים של עזה, והביקור בכותל

לדבריו של איתמר, לפחות בתחילת הלחימה, לקח לצבא לצבור מחדש ביטחון. הצבא לא היה מורגל בסוג הלחימה הקרקעית שהוא נדרש לה, במיוחד בשטח הבנוי הצפוף של עזה וגם כל מתווי המינהרות המסועפות של חמאס בשטח, שהציבו גם הן אתגר מאוד לא פשוט לכוחות הלוחמים.

איתמר: "לקח לצבא זמן גם לצבור את הביטחון העצמי של המפקדים, של היחידות, אולי גם מלמטה למעלה. זאת אומרת, ברגע שהיחידות הוכיחו יכולת הביטחון גם נצבר למעלה במעלה הפיקוד הבכיר, המח"טים ומפקדי האוגדות. אבל החששות היו כבדים מאוד בהתחלה, ולכן יכול להיות שבשלב הפתיחה היה טיפה יותר מהוסס ופחות חזק ממה שהיה ככל שהקרבות נמשכו והתפתחו.

איתמר מנסה להוביל את מפקדיו וחייליו לא רק למקצועיות צבאית ומצויינות בלחימה, אלא מקפיד – גם כמחנך – לשאול למה ועבור מה הם נלחמים. איתמר: "אני אחרי הלחימה לקחתי את הגדוד לכותל. כי אתה יודע, הרבה אנשים אומרים זה אירוע הדתה, כל מיני דברים כאלה, זה שטויות. כותל זה לא עסק של דתיים, ירושלים היא לא עסק של דתיים…

"הגענו לכותל, גם בירכנו הגומל, אבל גם התכנסנו בכותל כדי לשחזר לעצמנו ולהגיד לעצמנו בשם מה אנחנו נלחמים? כי את ירושלים ראינו בכל מקום בעזה. בכל בית, בכל סמטה יש גרפיטי של כיפת הסלע, הסמל של החמאס, כיפת הסלע בכל מקום, אפילו על הגופות של המחבלים בכל מקום, זה מה שהיה.

הלחימה והמחיר הכבד, וניתוח המלחמה לאחור

הלחימה עבור איתמר מעלה אצלו כל הזמן שאלות מוסריות וערכיות, וגם גורמת לו לשקול כל פעם מחדש את כדאיות המחיר הכבד שהיא גובה ממנו ומחייליו.

איתמר: "אני איבדתי שלושה חיילים. אחד מהם אבא לשלושה ילדים ובשלושים נולדה לו הבת הרביעית, ואתה שואל את עצמך האם זה האם זה ראוי? האם הקורבנות האלה, האם המחירים האלה הם שווים? ואני עונה לעצמי שמאוד מאוד, מאוד מאוד, אבל אז זה מחייב שאלה וזה מחייב בירור מי אנחנו, מה תפקידנו פה בעולם? מהי מדינת ישראל, לאן הדבר הזה הולך?

"אם אתה רק איזה פיון שמקבל פקודות, אני לא חושב שאנחנו כאלה. אדם נלחם, בטח איש מילואים, בגלל שהוא מאמין בשייכות הלאומית שלו ועם השייכות שלו כאזרח למדינה שלו, וכשהוא יודע שזה דבר חשוב וראוי עד כדי שהוא מוסר עליו את הנפש. ואם הוא לא ספוג בידיעה הזאת ובתחושה הזאת אז הוא לא יוכל להילחם, ואם הוא יוכל להילחם לא לאורך זמן".

ש: זה מה שקרה לנו? איבדנו קשר עין עם המטרה והזהות שלנו, לדעתך?

איתמר: "דיברנו על זה קצת בהתחלה, אני חושב על העיוורון שלנו. ועל האשליה שסיפרנו לעצמנו לגבי יכולות האויב לגבי בעיקר סיפור הגיונו של האויב. מה שלומד כל מ"כ בקורס, אף פעם על תסביר את הגיונו של האויב, תתייחס ליכולות שלו ולא לכוונות שלו.

"אבל בעיקר השאלה היא היותר עמוקה היא למה זה קרה לנו? אני חושב שאנחנו כאומה וכמדינה באיזשהו מקום, זה משהו עמוק שקשור להבנה שלנו את זכותנו על המקום הזה, את זכותנו להיות כאן, זה להילחם על זה. שהזהות שלך. וכשההכרה המוחלטת בצדקת הדרך שלך היא מעורערת. אז אתה גם לא בטוח שאתה רוצה לשלם את המחירים…

ש: איך זה קרה לצבא שלנו?

איתמר: "קרה לצבא משהו מוזר מאוד שלא אמור לקרות בצבא. מישהו נתפס כהתקפי, מי שמדבר על פתרונות של כוח, הוא נתפס כמישהו פשטני, כמישהו לא מלומד, לא מפותח, ודווקא מי שיודע לדבר בתיאוריות מסובכות וברעיונות מורכבים ובהבנת המערכות וכו', במצגות יפות, אז זה נתפס כאיזשהו אינטלקטואל, כמישהו שמביא איזה אמירה אחרת מורכבת, כזה שחוסך כח, שמבין את האילוצים וככה נוצרו אנשים שכוחם הוא בפיהם…

"עכשיו תשלב בזה את בעצם את עליית קרנם של אנשי הטכנולוגיה, ההייטק, המודיעין וחיל אוויר. שהם נותנים פתרונות או נותנים מצג של פתרונות 'מורכבים', בדרך כלל אנשים מבחינת הרמה האישית, חכמים, מלומדים, עם יכולת התבטאות – וברור שהצבא מתמכר לזה, ההשפעה אני חושב של אמ"ן ושל הקמ"נים וכל הדרגים האלה הייתה יותר מדי גדולה".

הפציעה והשאלות

הפציעה המפורסמת של איתמר איתם עלתה לכותרות, כמובן בגלל היותו בנו של אביו הידוע, אפי. אבל כשיורדים לסיפור הפציעה, ועוד יותר לסיפור ההתאוששות ממנה, מרגישים כמה הדבר קשור יותר באישיותו של איתמר עצמו, ולאו דווקא באבא המפורסם.

ש: איך נפצעת?

איתמר: "אני נפצעתי בסבב השלישי של הגדוד בעזה. יצאנו למבצע במטרה להשמיד שם את הגדודים שהלכו וחזרו וקצת צברו כוח, וגם להביא גופות של חטופים. אני אומר את זה כי לפעמים יש כל מיני שאלות על החטופים אנחנו מוכנים ואני אישית מוכן לעשות הכל וגם לסכן את החיים שלי בין השאר להביא אפילו גופות של חטופים.

"אנחנו נמצאים באיזושהי סימטה, עושים תצפית מפקדים לקראת יציאה להתקפה ובצלף יורה בנו כדור אחד. הכדור הזה עובר את הקשר שלי, פוגע בו, עובר אותו מצד לצד וממשיך ופוגע בי. הקשר נפצע קשה מאוד, הרופאים מתנפלים עליו, מצילים את החיים שלו. ואני נפצע בינוני פגיעה בגב בעצם, בריאה ובצלעות, שנינו מפונים למסוק. תוך שעה ומשהו אני כבר בבית חולים, בניתוח. הייתי בהכרה. אני מעביר את הפיקוד בצורה מסודרת לסמג"ד שלי שתופס פיקוד".

"וזהו, זה הפתעה, המעבר הזה בין לפקד בשטח ואז פתאום לבית החולים, זה באמת חוויה מטלטלת. כאיש מאמין אנחנו עושים חשבון נפש כשמשהו קורה לנו… זה זמן לחשבון נפש, למחשבה. יש לי שישה ילדים אני על סנטימטר יכולתי לא להיות איתם, אז זאת חתיכת שאלה…

ש: איך הם מנתחים את זה?

הם כל אחד בשלבים שלו. יש לי ילדה בת 5 ועד ילד בן ,16 אז כל אחד עם רמת ההבנה וההפנמה שלו, אבל בסך הכל גם אשתי גיבורה ויציבה ונותנת את הכיוון ואת הביטחון והם כולם מחוברים ויודעים את המשמעויות, אבל כן, אתה יודע בסופו של דבר גם אני בסדר. אבל אם לא הייתי בסדר, אז זו יכלה להיות התמודדות גדולה מאוד, זו שאלה גדולה האם מה שאנחנו עושים הוא ראוי? אני חושב שכן".

ש: מה הפציעה מלמדת אותך על המחיר של המלחמה? אם זה תלוי בך, מחר בבוקר אתה חוזר ללחימה?

איתמר: "בוודאי, על זה אין שאלה בכלל! אבל יותר מזה אני אומר לך אני פוגש הרבה פצועים, אני שואל את כולם אם הם היו חוזרים על זה. הייתי עכשיו בכנס של פצועי 'אגוז', אנשים צעירים, חיילים מסדיר, אנשים צעירים עם נכויות והם סוחבים איתם דברים מאוד קשים, וכולם אומרים לי שכן.

על אבא אפי ועל האופטימיות

אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שאיתמר הוא בנו של אפי איתם. קודם כל, הדמיון החיצוני ביניהם הוא בלתי ניתן להחמצה. גם הקו הערכי שעובר מהאב המיתולוגי, גיבור מלחמת יום הכיפורים, ראש המפד"ל וחבר האיחוד הלאומי לשעבר, שכיהן גם כשר התשתיות הלאומיות ושר הבינוי והשיכון בממשלות אריאל שרון.

אפי איתם כזכור היה מתנגד עיקש לגירוש היהודים מגוש קטיף, אך באותה מידה התנגד נחרצות למחאה אלימה נגד הגירוש. לא פחות מכך הוא התנגד לסרבנות לצבא מימין. היה מעניין לשמוע את דעתו של איתמר על הסרבנות שפגעה בכשירות של צה"ל ערב מלחמת חרבות ברזל.

איתמר: "אני חושב שלסרבנות ולתהליכים שראינו איך במלחמה היו כמה השפעות קשות שאי אפשר להתחמק מהן. נראה שהייתה איזה השפעה על הערכת המצב של אויבנו, את חוסנו של צה"ל. זה, זה דבר שצריך להגיד אותו – אנשים לקחו פה הימור, הימור קשה, נגיד את זה ככה. ההשפעה נוספת היא הכנסת הצבא בריש גלי אל התחום הפוליטי, בעצם עשיית שימוש בכוח הצבאי שיש לאנשים האלה, שחלקם במקומות רגישים ואסטרטגיים לסחטנות פוליטית.

"לדבר הזה, יש לו גלי הדף לכל הכיוונים בתוך הצבא, באמון כלפי המפקדים הבכירים זה היכולת שלהם והרצון שלהם לטפל באירוע הזה ובעשיית הדין שכל חייל, גם אם הוא לא מצהיר על זה, בתוך תוכו הוא עושה לעצמו עם השאלה פשוטה אם לו מותר, למה לי אסור? האנרכיה הזאתי היא יכולה להיות ריקבון מתפשט בצבא ואני עוד לא יודע להגיד את התוצאות שהדבר הזה ואני מקווה מאוד שזה נבלם".

ש: אתה אופטימי לעתידנו?

איתמר עונה בלי היסוס: "דיברו הרבה על דור הטיקטוק… אני מחנך, אני אומר לך את האמת, היתה לנו איזושהי הרגשה שהדור הזה הוא כבר לא, הוא לא יעמוד במבחנים האלה… ובסוף, תשמע, הם אדירים! הם באמת אריות, אני רואה מפקדים צעירים וחיילים שכבר עשרה חודשים נמצאים בקרבות ומאבדים חברים בעשרות ופצועים במאות, והם נלחמים והם עושים את זה בשמחה, בקור רוח, במקצועיות. באמת דבר גדול!

"אחת הסיבות שאני מתראיין היא כי יש דיסוננס גדול בין מה שמשתקף באולפנים בתקשורת ומה שמשתקף ברשתות החברתיות לבין האמת ובין המציאות האמיתית של האנשים, לפחות האנשים הטובים. במפגש האמיתי פנים אל פנים בשטח, במסירות, בהתמדה, בתחושת האחווה. באורך הרוח… תשמע הלחימה היא מגיעה למצבים לא פשוטים, אנשים נמצאים המון זמן ביחד, בחיכוך גבוה בחום, עומס גדול מאוד ועדיין הכל בחיוך, הכל בעבודה משותפת. זה באמת.

"אם נצליח לשכפל את הדבר הזה לחברה בישראל, ואני חושב שזו המציאות, כי כל אחד כזה. יש לו מעגלים קרובים של משפחה שהיא כזאתי ומעגלים רחבים יותר שהם בוודאי שייכים אליו. ולכן אם אני מסתכל קצת על המספרים, אני חושב שזה הרוב הגדול במדינת ישראל. ולכן אני מלא אופטימיות".