אם זר היה נכנס ללובי של מלון "פלאזה", הוא היה יכול לחשוב שהילדים שמתרוצצים בו, והגמלאים ששותים תה על הספות הנוחות המשקיפות לרחוב שליד המלון, הם תיירים רגילים המתארחים בו.

אז זהו, שלא.

אלו לא תיירים, ובטח שלא רגילים. "פליטי מלחמה", הם קוראים לעצמם, במידה רבה של צדק: כ-50 משפחות של תושבי גבול הצפון, מתוך 100 משפחות לערך שהיו בו מתחילת מלחמת "חרבות ברזל", עדיין שם – חמישה חודשים אחרי תחילת המלחמה, והסוף לא נראה באופק.

כן, הם עדיין פה ושם מחייכים, אבל העיניים מספרות סיפור של ייאוש, של עייפות, של החלום ושברו. רבים מהם מדברים על כך שהחיים שהם הכירו בצפון כבר לא ישובו למסלולם הקודם. רובם מעריכים שרבים רבים מהם, מתוך בחירה, לא יחזרו לצפון הרחוק, בוודאי לא כל עוד האיום של חיזבאללה עדיין מרחף מעל היישובים הירוקים והפסטורליים בהם התרגלו לחיות.

הצפון, שתמיד היה סמל לעמידה לאומית מול בעיית לבנון, הפך לאיזור רפאים ביישובים צמודי הגדר, ואחרי חמישה חודשי מלחמה, משהו מאוד בסיסי נשבר באמון של האנשים ביכולת לחזור ולחיות באיזור החשוב הזה.

"הלול של השכן חטף פגיעה ישירה, והוא קיבל רסיס לראש"

חמיס חתן ממושב שתולה, בן 77, ויהודה ברנס ממושב נטועה (78), הם חברים טובים עשרות שנים. בימים כתיקונם, הם יושבים לא פעם בפרלמנט של בוקר באחת הפינות של המושב, מעבירים שעה עם החברים ואז יוצאים לסדר יומם.

אבל המלחמה קטעה את שגרת היום שלהם, תלשה אותם מן האיזור המוכר והאהוב עליהם כל כך.

חמיס: "מועצת הלול לא מפנה את העופות שלי משם, לכן הייתי צריך ללכת פעם ביומיים כדי להאכיל אותם. הם כל הזמן מבטיחים לפנות את הלול שלי למקום בטוח, אבל פעם הם מפחדים לבוא, ופעם הצבא סוגר את האיזור. אני בא לשעתיים, שלא יהיו לנו צער בעלי חיים, וגם מאכיל את הכלבים פעם או פעמיים בשבוע. במצב הזה, 20% מהעופות שלי מתו".

חמיס, חקלאי בנשמתו, הוא אחד ממגדלי העופות היחידים שעדיין עוסקים בענף מאז המלחמה ביישובו, אבל הוא לא ממש אופטימי בקשר לעתידו בענף הזה.

חמיס מספר על האיום הישיר של חיזבאללה, ועל ההרס ביישובו: "כל יום יש שם פגזים ורקטות של חיזבאללה. הלול של השכן שלי, שהוא גם בן אחי, גרשון חתן, חטף פגיעה ישירה, לול של 6,000 עופות שהלך כולו, זה נזק של לפחות מיליון וחצי או שני מיליון שקלים. למזלו, יש לו מזל מאלוהים שהוא היה על המרפסת של הבית שלו באותו הזמן, ולא האכיל את העופות בלול. אם הוא היה בלול, לא היה נשאר ממנו אפילו רסיס… אפילו מהמרפסת הוא חטף רסיס בראש ואושפז כמה ימים. הוא קיבל הלם, הוא בא לכאן למלון פעם בשבוע לבקר את אשתו שנמצאת בו".

ש: והבית שלך נפגע?

חמיס: "כן, באותה התקפה ממש רסיסים פגעו גם בבית שלי, קירות בבית נפגעו מרסיסים וחלק מהחלונות נשברו. גם בחצר וחלק מהלול שלנו נפגע, חלק מהעופות לא שרד. הייתי שם פעם אחת, ומאז לא הייתי בבית. הראינו למס רכוש מה נפגע, כולל העופות שמתו, ואנחנו עדיין מחכים לראות מה הם יעשו עם זה…".

חמיס מספר על החוויה של הגעה לשתולה הריקה מתושבים, ומלאה בחיילים: "אתה בא, נכנס ליישוב ונהיה כמו חושך בעיניים. יש הרבה הרס ועניינים כאלה".

ש: ואתה נפגעת מההפגזות?

חמיס: "באופן עקיף, כן. בשמיני לאוקטובר, עוד לפני שפינו אותנו מהיישוב, הלכתי בבוקר ביישוב לשווק ביצים מהלול שלי. לפתע היתה אזעקה ורצתי למרחב מוגן, ותוך כדי ריצה נפלתי ונפגעתי בפנים ובברך שלי. אני עושה פיזיותרפיה כל הזמן, המצב קצת השתפר, אבל זה תהליך ארוך לשיקום וחזרה למה שהיה. הלוואי שנחזור למה שהיה".

"נשארו 5 מגדלי עופות מתוך 50 שהיו"

המועצה האזורית מעלה יוסף, האחראית על שני היישובים של חמיס ויהודה, מנסה להישאר בקשר עם אנשי היישובים השונים הפזורים בכל מיני פתרונות דיור, כולל עם המפונים במלון פלאזה נוף הגליל. כעת היא גם יוזמת פתרון דיור מקורי…

חמיס מספר כי השבוע הגיעו נציגים מן המועצה האזורית מעלה יוסף, האחראית על יישובו, והציעו למפונים להתפנות לקראווילות ממוגנות ביישובים קרובים יותר לאיזור אליו הם רגילים, בשטח המועצה האזורית. אני לא יודע מה זה, שוקלים את ההצעה הזו. לא יודע אם זה כדאי, אם זה יצא לפועל או לא. חצי שנה אתה באותו מקום, אנשים נמאס להם מהמלונות. אנחנו רוצים לחזור לפינה שלנו, לעסק שלנו, לחיים שלנו".

ש: אתה רוצה לחזור לגדל עופות?

חמיס: "לפני שבועיים חיסלתי את יתר העופות שלי, כי אין דרך להאכיל אותן במצב הזה. אני רוצה לקבל עופות חדשים. צריך לטפל בזה, אבל לא במצב כמו של המצב שתולה, שכל יום חוטף פגזים. ביישוב שלנו נשארו חמישה מגדלים במקום חמישים שהיו. זה לא מצב נורמלי לגדל בו עופות, אבל כן, מתישהו אני רוצה לחזור לזה".

ש: המדינה עוזרת?

חמיס: "המדינה רוצה לעזור, אבל לא באמת באה לשתולה או אלינו לראות מה אפשר לעזור. המדינה לא יודעת להבטיח מתי החיים יחזרו לקדמותם. כך יום מקבלים היישובים סמוכי הגדר מכת אש מחיזבאללה. החיזבאללה לא מעז לזרוק טילים רחוב יותר, אז למה רק יישובי הקו הם מטרה לגיטימית שהמדינה מוכנה לספוג?!".

גם יהודה, חברו הטוב מנטועה, מספר סיפור דומה, סיפור של נדנדה מתמדת בין ייאוש לתקווה. יהודה: "אני היום לא חקלאי. אני פעם אחת מאז המלחמה חזרתי לנטועה, ראיתי שהבית קיבל פגיעה והיה נזק למקלחת, ומאז לא חזרתי לשם. כל פעם שהייתי מתקרב ליישוב, אח שלי התקשר למשפחה שימנעו ממני לחזור לאיזור המסוכן הזה".

געגועים לפרלמנט של נטועה, וכמה יעזבו את יישובי הגדר?

הדבר שמתסכל אותו יותר מהכל הוא חוסר הידיעה לגבי העתיד. יהודה: "באמת נחמד כאן במלון, וכל הכבוד למדינה ששיכנה אותנו כאן, מקבלים שלוש ארוחות ביום והכל. אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה, מתי זה ייגמר, ומה עושים הלאה אחר כך. זה קשה. הגעגוע הביתה מאוד קשה. היינו נפגשים כמה חבר'ה בבית המלון שבכניסה לנטועה, כל בוקר, מין פרלמנט כזה, היום אין לך את זה וזה מאוד חסר. יש קפה ותה, אבל זה לא זה. זה לא בית".

ש: והיית שם מאז הפסקת האש הראשונה?

יהודה: "הייתי רק פעם אחת, וזה ממש חושך בעיניים. יש הרס, הזנחה, הכל מלוכלך ולא מתוחזק. מאז לא הייתי שם. יש שם הרבה חיילים, ומעט מאוד תושבים שלא עזבו כי יש להם בעלי חיים שנמצאים. אני וחמיס מכירים הרבה שנים ממקודם.

ובני המשפחה הצעירים יותר?

יהודה: "כל היישוב בהתחלה התפנה לפה, אבל הצעירים שהו כאן חודש ואז נמאס להם, אז חלק התפנו לטבריה, ת"א, עפולה, אפילו לאילת… חלק מהם שכרו דירות על חשבון המדינה. יש הרבה שנפגעו או היו מצויים תחת איום של חיזבאללה, ולא רוצים לחזור ליישוב. לפחות 30%-40% לא ירצו לחזור בכלל. הם רוצים לעזוב. מי יישארו? בעיקר החטיארים, כמונו…".

יש טענות למדינה?

 יהודה: "אין לי טענות למדינה. בשום מדינה בעולם לא מקבלים את מה שאנחנו מקבלים פה, פינו אותנו לבית מלון, אבל מה הלאה? שיפתרו את הבעיה הזו ויתנו לחזור לחיות בשקט במושב".

"סמודריץ' מוכן שתישאר רעב"

אבי עמר, לשעבר תושב מוכר של מגדל העמק ואפילו עובד עיריית מגדל העמק, בן 41, נשוי + 1, עבר לקריית שמונה לפני תשע שנים. עד לפני המלחמה הוא עבר בתחזוקת מחסנים כשכיר בעסק פרטי, שבינתיים נסגר בגלל המלחמה, והוא כעת מובטל במלון בנוף הגליל.

עמר: "נותנים לנו מגורים במלון, שזה סבבה, אבל התשלומים והחשבונות השוטפים עדיין יורדים. אני משלם עדיין שכירות על דירה שאני לא גר בה, אתה מבין את האבסורד?! אלו שיכולים להמשיך לעבוד במקום העבודה שלהם, עובדים. אלו שבחל"ת, מקבלים כסף, ואלו שמובטלים, לא מקבלים כלום… ההוצאות השוטפות יורדות, ואין הכנסות. המדינה לא נותנת כלום, אתה בבית מלון, וחוץ מזה אין כלום… המדינה הולכת למות עוד מעט, אין לה כסף. סמודריץ' לא מוכן לשחחר כסף, הוא מצידו מוכן שתישאר רעב!".

ש: ומה המצב בקריית שמונה?

עמר: "אנשים באים והולכים. בעלי דירות להשכרה מקפיצים את המחירים בצל המלחמה, המדינה שמממנת שכר דירה משלמת מחירים מופקעים על דירות למפונים. משפחה עם שבעה ילדים מקבלת 27,000 שקלים לחודש דמי שכירות, ובעלי דירות לוקחים מזה 16,000 שקלים על דירה שלא שווה אלפיים שקלים לחודש… מה תגיד על זה? מנצלים את המצב!".

"המלחמה נתנה לכולם מכה מתחת לחגורה", הוא אומר, "המדינה ישנה בשביעי לאוקטובר. זה הכל מלמעלה, כנראה היינו צריכים לקבל מכה כזאת כדי להתעורר. אנשים צריכים לעשות הפגנות, זרקתם אותנו? תתחילו לתפקד! תוציאו מתווה ותנו דירות לאנשים, תפקחו על המחירים שלוקחים בעלי הדירות לשכירות. למה הם צריכים לקחת כל כך הרבה ממה שהמדינה נותנת?!".

עמר: "מי שנפגע זה החלשים, העלו את מחירי הסיגריות והמחירים של מוצרים בסיסיים. הלו, לכו תפגעו בטייקונים, קחו ממי שיש לו, לא ממי שאין לו! מה אתם פוגעים בחלשים, שבקושי חיים?".

"40% מקריית שמונה לא יחזרו לעיר, הם ראו עולם עכשיו"

עמר גם לא אופטימי לגבי עתידה של העיר. "הרבה לא מוכנים לחזור", הוא אומר, "קריית שמונה מקום סגור ומנותק, אין לאן ללכת לבלות ובקושי יש עבודה. עכשיו כשאנשים התגוררו כמה חודשים בערים אחרות כמו נוף הגליל ומקומות אחרים, לדעתי 40% מהם לפחות לא יחזרו לגור בקריית שמונה גם אחרי שהמלחמה תסתיים".

ש: ואתה מוכן לחזור?

עמר: "עד שזה לא נגמר סופית סופית סופית, גם אני לא מוכן לחזור. תשאל את הילד שלי, בן הארבע, למה אנחנו פה, הוא יגיד לך – בגלל הבומים… הרבה עזבו את קריית שמונה כבר בחודשים האחרונים. הם ראו עולם, רואים שיש אפשרות אחרת לגור יותר רגוע במקומות אחרים. זה פותח להם יותר את העיניים, המציאות טובה יותר במקום אחר".

"מקווים שיהיה ביטחון אחת ולתמיד אחרי המלחמה"

שירן ביטון, בת 38, שכירה בתחום הביטוח מהיישוב אבן מנחם הסמוך לגבול הצפוני, גם תיחזקה ווילת אירוח להשכרה עד למלחמה. המלחמה כמובן חתכה באחת את ההכנסות מהעסק המצליח שלה, אבל למזלה המשכורת השכירה שלה ממשיכה להיכנס והיא ממשיכה להחזיק את מקום העבודה השכיר שלה.

שירן היא גם הפעילה הבולטת מבין המפונים בבית המלון הפסטורלי שעל ההר עליו יושבת נוף הגליל. היא משדרת מעט יותר תקווה מחבריה, ומנסה גם לחזק אותם. ביטון: "אף אחד לא מתכונן לדבר כזה, להישאר כל כך הרבה זמן מחוץ לבית כשהעסק סגור והפרנסה נפגעה, אבל מצד שני תודה לקדוש ברוך הוא ותודה למדינה שדואגת לנו שלפחות אנחנו במלון במקום להיות זרוקים מי יודע איפה, וזה אסור לשכוח לממשלה. מקווים שכשנחזור יהיה ביטחון פעם אחת ולתמיד ולא יהיה דבר כזה שוב פעם".

ביטון: "אני כאן עם הבן זוג שלי ושתי הבנות שלי, בשני חדרים. אנחנו מקבלים כל מה שצריך מהמלון, יש כאן צוות נהדר שנותן לנו הכל ודואג לכל מה שצריך. אני פעילה כאן עם אחריות על הבידור לאורחים והמפונים".

 ש: ואיך היה כאן בהתחלה?

ביטון: "קודם כל לא כולם עובדים, כי מקום העבודה פיטר אותם או שהוא מרוחק מדי ולא יכולים להגיד. דבר שני, היו כאן 100 משפחות ולא חמישים כמו היום. אז בהתחלה היו קצת ריבים וצעקות, כמו שאני שומעת שיש במקומות אחרים, אבל ברוך השם עכשיו הכל רגוע וכולם מסתדרים עם כולם פחות או יותר.

ש: ואיך הבנות התאקלמו כאן?

ביטון: "פגשנו אנשים שלא הייתי פוגשת או מדברת איתם בשום סיטואציה אחרת. הבנות שלי לומדות בבית ספר מקומי, הגדולה התאקלמה מבחינה חברתית קצת יותר טוב מהצעירה יותר. לצעירה יותר קשה, היא די בודדה. החברה מהיישוב שלי חסרה לי מאוד, אבל מבחינתי זה המיקום הכי טוב מבחינת העבודה וגם העובדה שקיבלנו פה שלושה חדרים זה מעולה".

ש: ואת שותפה להערכה שרבים לא יחזרו גם אחרי המלחמה לצפון?

ביטון: "כן, מי שלא חייב לחזור, מי שאין לו עסקים או נכסים שם, לדעתי לא יחזור. אין סיבה שהם יחזרו, אני לא רואה סיבה. אני קוראת למדינה שייכנסו כבר בלבנון ויגמרו עם זה, כדי שנוכל לחזור הביתה בשלום ולחזור לחיים שלנו!".