חברת קיבוץ בארי, שהיתה עד השביעי לאוקטובר מאמנת עסקית מצליחה ועמדה בשבוע שלאחר החגים להשיק קורס אימון יוקרתי לעסקים, נמלטה בעור שיניה יחד עם משפחתה מתופת המחבלים בקיבוץ והחלה להרצות על צמיחה אישית מתוך הטראומה. בהרצאה שתעביר בשבוע הבא ברמת ישי מסיקה מספרת על ההימלטות מן המחבלים ועל הנוסחה שלה ליציאה מן הטראומה האיומה. לגבי עיסקת חטופים, היא חד משמעית בעד: "צריך להחזיר אותם בכל מחיר"
השביעי לאוקטובר תפס את כל המדינה בהפתעה, לא רק את הצבא והדרג המדיני. כל אחד שחי כיום יודע לומר איפה הוא היה כאשר שמע לראשונה על המתקפות בדרום ובעוטף עזה, ועקב כלא מאמין אחר שברי הדיווחים בחדשות ובאינטרנט, בחרדה ובאימה, אחר מה שקורה.
אבל יש כאלו שהשביעי לאוקטובר לא היה עבורם מבזק חדשות או הודעת פוש בסמארטפון. יש כאלו שבאותה יממה קריטית הם חיו את הסיוט על מלא. הם היו שם, בלב התופת, ורק יד הגורל חרצה את דינם, לחיים או למוות.
מירי גד מסיקה, בת 46, נשואה + 3, יחד עם משפחתה היתה אחת מהם. דור שלישי לבני קיבוץ בארי, מאמנת עסקית מצליחה, שתכננה בשבוע שלאחר חגי תשרי להתחיל ללמד בעלי עסקים בקורס מיתוג ופרסום עסקי מתקדם – מצאה עצמה בלב התופת, מקבלת החלטות של חיים ומוות עבור עצמה ועבור משפחתה.
בשבוע הבא מסיקה מגיעה להרצות על סיפורה המדהים, וגם על התובנות ממנו, בהיכל התרבות "בית מרים" ברמת ישי. תפסנו את ההזדמנות כדי לשמוע את הסיפור המרתק, שגם תועד בסרט התיעודי "לקום מהשבעה באוקטובר".
"לשחרר את בארי פעמיים"
השיחה עם מסיקה מתנהלת טלפונית, בשתי פעימות: הפעם הראשונה היא באוטו, נכנסת לקיבוץ בארי, ובפעם השניה בערב. בעת השיחה הראשונה היא נכנסת בשער הקיבוץ, ורואה עשן או אבק, וחושיה שהתחדדו עוד באותה שבת אומרים לה לבדוק מה קורה. בסופו של דבר זה היה רק עננת אבק שעלתה ככל הנראה מרכב חולף על שביל עפר.
ש: אנשים כבר חזרו לגור בבארי?
מסיקה: "יש אנשים שהמשיכו להיות בבארי ימים אחרי המתקפה. הדפוס המפורסם שלנו חזר לעבוד שמונה ימים אחרי המתקפה, ב-13 לאוקטובר, וגם החקלאות חזרה לתחזוקה שוטפת כמה ימים אחר כך. בפועל פינו את רוב הקהילה למלון בים המלח לאחר המתקפה, אנחנו התפנינו לתל אביב ואחר כך חברנו במשך ארבעה חודשים לקהילה במלון עד שהחלטנו לצאת משם".
יחד עם זאת, מסיקה מתארת את החודשים שאחרי המתקפה בה צה"ל שלט בקיבוץ, ולדבריה "הפך אותו למעין בסיס צבאי, למרות שזה קיבוץ ולא בסיס". מסיקה מדברת על הצורך לשחרר את בארי פעמיים, בחצי הומור חצי רצינות.
מסיקה: "ההומור השחור של חברי בארי אמר כי החמאס כבש בשביעי לאוקטובר את הקיבוץ, בא צה"ל ושחרר את הקיבוץ בסופו של דבר ועלינו היתה מוטלת המשימה לשחרר את בארי משליטת צה"ל. בזמן האחרון הקיבוץ סוף סוף חזר לשליטה שלנו, צריך לשקם אותו וגם להנציח החברים שנרצחו ונחטפו. לאט לאט מחזירים את הקיבוץ לפעילות".
הקהילה של בארי כמובן לא חזרה באופן מלא לקיבוץ. "מי שגר בבארי כרגע זה או חברים מבוגרים ללא ילדים, או כאלה שהילדים שלהם כבר בוגרי צבא, או חבר'ה צעירים שבאו להתנדב בקיבוץ, שבעיקר באמת מחזיקים את הקיבוץ. אלו אנשים מהקהילה המקורית, פלוס גרעיני התנדבות כאלה, למשל כאלו שמתחזקים צמחייה ונוי ומשקמים את הגינות והגינון בקיבוץ".
"בממ"ד החלטתי לסגור את העסק ולשנות את הייעוד שלי בחיים"
עוד לפני שמגיעים לתיאורים המדהימים והמזעזעים של מה שקרה לה בשביעי לאוקטובר, היא חורשת את הארץ לאורך ולרוחב עם הרצאתה המבוקשת "לקום מהשבעה באוקטובר", בה היא מספרת את סיפורה המדהים ואת התובנות שלה ממנו.
היא לא היתה מרצה לפני השביעי לאוקטובר. היא בנתה עסק מצליח של ליווי ואימון עסקי, ועמדה להשיק קורס יוקרתי ויקר בשבוע שלאחר המתקפה, שהיה "אחרי החגים". מסיקה: "בממ"ד המותקף החלטתי לשנות את הייעוד שלי בחיים, ולסגור את העסק. החזרתי עשרות אלפי שקלים לבעלי עסקים שכבר שילמו לי על הקורס".
ש: ואיך הגעת להרצאות?
מסיקה: "כשפינו אותנו לתל אביב ואחר כך התפנינו גם למלון בים המלח, פגשתי מישהי שהתנדבה כדי לסייע ונוצר בינינו קשר חברי. אחרי חודשיים היא אומרת לי 'את לא מכירה אותי בכובע המקצועי שלי, אני משווקת הרצאות'. היא שאלה אותי אם אני רוצה להרצות על הסיפור שלי, ומיד אמרתי שכן.
"ברור לך שלא היתה לי שום הרצאה ביד באותו רגע, כן? אמנם את הסיפור סיפרתי מהיום הראשון, והבנתי שאנשים רוצים לשמוע ושיש פה הזדמנות – אבל עבדנו במשך כמה שבועות על בניית ההרצאה, כולל עם שני פרץ-קריב, שהיא במקרה גם הבת של עמיר פרץ, היא אשת מקצוע מעולה בתחום בניית הרצאות ועמידה מול קהל. ההרצאה הזו גם משתנה עם הזמן – מי שהייתי בדצמבר 2023 זו לא מי שאני ביולי 2024.
"השם של ההרצאה השתנה לאורך הזמן. בעיקר הבנתי שזה לא רק הסיפור שלי ושל בארי, אלא משהו שהוא מעבר לזה – סיפור של חוסן, צמיחה פוסט טראומטית, סיפור אישי.
"מתוך השיחות עשיתי ניתוח של ההתנהגות שלי ושל המשפחה שלי באירוע, ושמתי לב שזה מתלבש על אסטרטגיית החיים של כל אחד מאיתנו במשפחה, ואפילו יושב על חוויות מהלינה המשותפת בקיבוץ בשנות השמונים. הבנתי את החיבור הזה. נוצר מודל התנהגותי וקוגנטיבי שכל אדם ששומע את ההרצה יכול לבנות את המודל שלו לחוסן מנטלי וחיים עם משמעות".
ש: על מה מדברת ההרצאה? רק על האירוע עצמו?
מסיקה: "לא. ההרצאה אמנם מתחילה מאמצע הסיפור, בתוך האירוע, בנקודה מאוד מעניינת, אבל קופצת בזמן גם לסיפור של משהו שקרה בלינה המשותפת בשנות השמונים, בילדות. זו לא הרצאה עם קו זמן לינארי, קופצים בה בין זמנים ואירועים. יש בהרצאה גם את הנוסחה שלי לעמידות בפני טראומה, כי אחרי אירוע כזה אתה יכול להיכנס לפוסט טראומה, או לחוות צמיחה פוסט-טראומטית".
תחילת האירוע: "הפעם האחרונה שאנחנו נכנסים לממ"ד דרך הדלת"
שבת השביעי לאוקטובר היתה שבת שמשית ויפה של סתיו. בשש וחצי, הקיבוץ החל להתעורר לשגרת השבת שלו: היו כאלו שיצאו לריצות, כאלו שהתכוננו לטיולי חג. מסיקה, אצנית וחובבת כושר, בחרה לא לצאת באותה שבת לרוץ: "בדרך כלל אני רצה במהלך השבוע, אחרי הורדת הילדים בבתי הספר. יותר נוח. היו שבתות שרצתי, אבל הפעם משום מה החלטתי שלא לצאת לריצה, בניגוד לחברה שלי עופרה שכן יצאה לריצה, במהלכה נרצחה ונחטפה על ידי המחבלים שחדרו לקיבוץ".
המתקפה החלה כמו אירוע מוכר, שגרתי – ירי טילים ורקטות מעזה לעבר ישראל. מסיקה: "התעוררנו מקולות הבומים, זה היה נשמע כמו רעמים בגלל שזה היה חזק ומתמשך. יצאתי לפרגולה וראיתי את השיגורים, אפילו צילמתי. אני חושבת שעוד לא נשמעה אפילו אזעקת 'צבע אדום'. לפי השיגורים, אתה רואה את הכיוונים – איזה טילים הולכים צפונה לתל אביב, אילו הולכים לכיוון באר שבע".
בשעה שבע החלו לעבור הודעה מבשרת רעות בקבוצת הווצאפ של הקיבוץ: "יש חשש לחדירת מחבלים". בפועל, בשעה זו כבר היו כמה חוליות מחבלים בתוך הקיבוץ. ההודעה המפחידה לא החלה לתאר את הזוועות שהתרחשו מאוחר יותר, והיה בה אפילו אלמנט מסויים של הרגעה.
מסיקה: "העובדה כי נאמר 'חשש לחדירה' בהודעה כאילו אותתה שזה לא רציני, שזה לא בטוח. בפועל כבר היו המחבלים הראשונים בתוך הקיבוץ. נכנסנו לממ"ד עם פיג'מות ויחפים, חוץ מבעלי אלי שהבין שיש משהו קצת יותר רציני ושם את נעלי הבלנסטון שלו ואפילו לקח איתו חפץ חד. לא הבנו שזו הפעם האחרונה שאנחנו נכנסים לממ"ד הזה דרך הדלת".
אבל החשש הפך מאוד מהר לוודאות ממשית, ולסרט אימה מתמשך במשך שעות. ערוץ החדשות העיקרי הוא קבוצת הווצאפ של הקיבוץ, מהם מסיקה ובני משפחתה למדים לא רק על הימצאות המחבלים בקיבוץ, אלא גם על התקדמותם ממספר רב של מוקדים.
"לפחות 500 מחבלים בקיבוץ"
המהומה בקיבוץ בעיצומה. הודעות ווצאפ מכל עבר על כניסת מחבלים לבתים, וגם צרחות בערבית של המחבלים עצמם נשמעות היטב בכל רחבי היישוב הפסטורלי. מסיקה: "היו יריות, היו צרחות בערבית, וכל הזמן הודעות ווצאפ מחברי קיבוץ שמספרות על כניסת מחבלים לבתים, יורים להם על הדלתות ועוד. ככל שהזמן עובר, אתה מבין שאנשים שהתכתבו בווצאפ בשעות האחרונות פתאום נעלמים, אינם עונים, אינם עוד בין החיים. אין עם מי לדבר".
אחד הדברים שהעסיקו את מסיקה תוך כדי האירוע הוא ניסיון לכתוב עדכונים וסטטוסים בפייסבוק. מסיקה: "כתבתי סטטוסים כל שעה, שעה וחצי, לא יכולתי לענות לכל ההודעות שקיבלתי.
"כשאתה נמצא בפחד מוות, אתה פחות עונה להודעות, אבל כן השתדלתי לעדכן במרוכז, כדי שאנשים ידעו מה קורה בבארי ולצעוק לצבא לבוא. חברתי רינת שגב ז"ל שיתפה את הפוסטים שלי עד לשעות הבוקר המאוחרות, ובשלב מסויים היא הפסיקה. בדיעבד התברר שהיא נרצחה יחד עם בעלה ושני ילדיהם".
כמעט כל המשפחה המורחבת של מסיקה מתגוררת בבארי. שני הוריה, אחיהם של אביה ומשפחותיהם, כמעט כולם היו חברי קיבוץ בארי. כעת נוצרה דאגה לא רק עבור המשפחה הגרעינית שלה, אלא גם בני המשפחה האחרים הפזורים בבתים שונים בקיבוץ. אמנם לא כולם היו בקיבוץ באותו יום, אבל רובם כן.
מסיקה דאגה להוריה שהיו בקיבוץ, וכן אחיה ומשפחתו שהיו בתחומי הקיבוץ בשעת המתקפה. "אנחנו מתעדכנים בהודעות", מסיקה מספרת, "חברה שלי למשל הודיעה שירו בה שני כדורים במותן כשהיא בממ"ד. מבחינתנו היא כבר גוססת והולכת למות, לא יודעים בדיוק מה מצבה. הבת שלה השתלטה על הטלפון ודיווחה שאמא מאבדת הכרה, חשבנו שהאמא תכף מתה. האמא בסוף לא מתה, היא חולצה בחצות בלילה למרות שאיבדה דם במשך 16 שעות".
ההימצאות בממ"ד, שנמצא בקומה שניה של בניין ארבע-משפחתי, לא מספקת ראייה מרחבית שמלמדת על היקף ההתקפה ומידת התקדמותה. גם הודעות הווצאפ לא ממש עוזרות לקבל תמונת מצב מלאה, רק מקטעים שלה.
מסיקה: "בהתחלה חשבתי שאני אצליח להבין איפה המחבלים לפי הדיווחים לאילו בתים הם נכנסים, אבל אני מכירה את הקיבוץ היטב ופתאום קולטת שמחבלים נכנסו לבתים בכל מיני קצוות של הקיבוץ.
"איך זה יכול להיות? יש 20-30 מוקדי דיווח, בהתחלה, ואחר כך איבדנו שליטה בכלל… הבנו שמשהו פה לא הגיוני, זה לא חולייה אחת של מחבלים, אלא משהו גדול הרבה יותר.. בדיעבד הגענו למסקנה שיותר מ-500 מחבלים נמצאים בקיבוץ, והוא מותקף מכל הכיוונים".
המפקדה של המחבלים – בבית ההורים
ככל שנקפו השעות, מבינים מסיקה ובני משפחתה שהקיבוץ פשוט נכבש על ידי מחבלי החמאס. חוץ מדיווח אחד בסביבות תשע בבוקר על כניסה כושלת של יחידת חיילי צה"ל בת תשעה חיילים, במשך שעות ארוכות צה"ל בכלל לא היה באירוע.
ככל שעבר הזמן, עיקר התקשורת היתה בהודעות, בין בני המשפחה. המחבלים שהגיעו מצויידים עם חומרי בעירה מיוחדים, שרפו את הבתים אחד אחד, לא פעם על יושביהם. מסיקה: "המחבלים הבינו בשלב מסויים כי אין התנגדות צבאית בקיבוץ, הם הרגישו כל כך מוגנים שזה היה אבסורד. הם השתלטו על הבתים של אנשים בקלות בלתי נסבלת".
במהלך הכיבוש של הקיבוץ בידי חמאס, המחבלים החליטו להתמקם באחד הבתים כמפקדה לניהול האירוע – לרבות ניהול חטיפת תושבים מן הקיבוץ לכיוון רצועת עזה.
הבית של המפקדה הזו, רצה הגורל, היה בית הוריה של מסיקה. "ההורים שלי התחבאו בממ"ד", מספרת מסיקה, "הם שמעו במשך 16 שעות את המחבלים מסתובבים להם בבית. משום מה, המחבלים לא התעניינו או לא בדקו את הממ"ד, הם ניסו פעם אחת לפתוח את הדלת שלו וזהו.
"ההורים שלי, ביחד עם אחי שנמלט כפסע מן המחבלים בדרך לבית ההורים, התחבאו בו בכל הזמן הזה. מהגג של בית ההורים שלי הם הרגו שמונה שוטרים וחיילים, במהלך הקרבות שהתפתחו אחר כך. ההורים שלי שהיו בממ"ד לא עניינו אותם בכלל".
ש: וכל הזמן הזה היית בתקשורת עם ההורים שלך?
מסיקה: "בשלב מסויים נגמרו הסוללות בטלפונים שלהם, ונפסקה עמם התקשורת. הייתי בטוחה שהם מתים".
המגנטים על דלת הממ"ד נמסים מהאש, והקפיצה מהקומה השניה
קולות הירי והאימה התקרבו במקביל אל הבית המשותף בו התגוררה משפחת גד-מסיקה. הבניין הוא בעל שתי קומות וארבע דירות, ובסביבות 12:30 החלו המחבלים להשתלט עליו, תחילה בקומות התחתונות ולאחר מכן העליונות.
ש: מה הילדים עושים באותו הזמן? איך הם מגיבים לכל זה?
מסיקה: "לאורך כל האירוע הילדים ניסו להעסיק את עצמם ולהסיח את דעתם מהאירוע. איתם היה אז בן 15, יהל בת 14 ואורי הקטנה בת 9. יהל נתקפה מדי פעם בהתקפי בכי והיסטריה, אבל ברגעים החשובים אלי בעלי הצליח לגייס אותה לכל מיני משימות בתוך הממ"ד. בשלב מסויים כבר לא היה חשמל בכל הקיבוץ, ולכן לא היו מזגנים או דרך להטעין את הטלפונים. גם את הצרכים שלנו עשינו בתוך הממ"ד…".
ש: ואיך החלה המתקפה על הבית שלכם?
מסיקה: "הם התחילו בצד השני, נכנסו לבתים שם וניסו לפתוח את דלת הממ"ד שלהם ולא מצליחים. גם ניסיון לפוצץ את הדלת לא צלח, אז הם הבעירו את הבית באש ועברו אלינו. בתחילה הם פגשו את אברהם, השכן שלנו בן השמונים. שמענו יריות, הם ירו לו כנראה ביד אבל הוא נפצע קשה. הוא היה בשיחה עם אחת הבנות שלו בה אמר שירו בו, ולאחר כמה דקות הוא כבר לא היה חי. לאחר מכן הם מגיעים אלינו, ונכנסים לבית שלנו".
המחבלים ניגשו ישר לדלת הממ"ד, וניסו לפתוח אותה, ללא הצלחה. בממ"ד של משפחת מסיקה היה בריח, ובנוסף אלי החזיק את הידית כך שלא יוכלו לפתוח אותה מבחוץ. "כמובן שהם ניסו לפוצץ את הדלת, למזלנו הם לא הצליחו. הבנו שבשלב מסויים נצטרך לקפוץ מהחלון כדי להימלט מהעשן והאש. אמרתי לעצמי 'למות משאיפת עשן נראה לי עינוי גדול מדי, עדיף למות מיריות מיד".
הדילמה היתה גדולה. הם היו לכודים בתוך בית בוער, ומצד שני היו דיווחים מבחוץ על מחבלים שממתינים על הגגות כדי לצלוף למוות בנמלטים. מסיקה מצאה פתרון ביניים מקורי: היא השתמשה במצלמת הטלפון שלה כדי לסקור את הגגות שמסביב כדי לאתר צלפים, ולא מצאה כאלו, למזלם.
בינתיים, שני שליש מהבית בער. "כשחזרנו לראות את הבית אחר כך, לא נשאר כלום. הכל התאדה, נמס. השירותים היו מפוצצים, לא נשאר כלום מהאש", מספרת מסיקה.
ובכל זאת, קפיצה מן הקומה השניה היא לא בדיוק מטלה שגרתית או קלה, בטח שלא בקיבוץ שורץ מחבלים. "אני רציתי לקפוץ מוקדם יותר, אבל אלי שכנע אותי שרק כאשר האש תגיע לדלת, אז זה יהיה הזמן לעשות את זה. על הדלת היו מודבקים מגנטים עם תמונות מאירועים, וכשהם החלו להינמס מהחום, הבנו שהאש כאן וזה הזמן לקפוץ".
הקפיצה, השבירה והחילוץ
כאמור, קפיצה מקומה שניה היא לא עניין של מה בכך. כדי להוסיף על הקושי, מתחת לחלון הממ"ד של משפחת מסיקה לא היתה קרקע פנויה, אלא עמדו נדנדה ושולחן עץ ציבורי גדול. הראשון שקפץ, ונחת בשלום בין היתר בזכות הנעליים הקשיחות שלו היה אלי מסיקה, בעלה של מירי.
השניה לקפוץ היתה הבת הקטנה אורי, שקפצה בשלום לידיים של אלי. אחר כך המצב החל להסתבך. יהל בת ה-14 קפצה, נפגעה ברגל אך מהאדרנלין קמה מיד. מסיקה: "אחריה קפץ איתם ונפגע ברגל מהשולחן. הוא נשאר על הקרקע, ואני קפצתי אחריו. אני רואה שהוא לא קם, וקצת כעסתי, אמרתי 'זה לא הזמן להתפנק'. הוא הראה לי שהקרסול שלו כמעט מנותק מהרגל, נשבר בשני מקומות".
המצב של של פגיעה ברגליים של איתם ויהל שיבש את התוכנית של בני המשפחה להימלט לבית משפחה במרחק של כ-70 מטרים משם, והם נמלטו למסדרון צר בית שני בתים סמוכים. הם נכנסו לממ"ד של הדיירים שם, אשר לא היו מחוברים לקבוצת הווצאפ של היישוב ולא ידעו כל כך מה קורה.
מסיקה: "דרך הווצאפ שלנו התחלנו לברר מה עלה בגורל של בני משפחתם של אלו שאירחו אותנו, והתברר שאחת ממשפחות האחים שלהם נרצחה כמעט כולה, וכי שני האחיינים הצעירים, בני שמונה ו-12, התחבאו בתוך שיח בתוך הקיבוץ במשך שעות עד שנגמרה להם הסוללה. אנחנו מחזיקים את השכנה שלא תרוץ להביא אותם, כי זה היה מוות בטוח עבורה. רק אחרי שנגמרה הסוללה, הילדים העזו לגשת לבית אחר אליו נכנסו לממ"ד".
קצת לאחר שנמלטו מביתם הבוער ונפגעו בקפיצה ממנו, החלו כוחות משמעותיים יותר של צה"ל להיכנס לקיבוץ, אולם החילוץ שלהם הגיע מספר שעות לאחר מכן, בין שבע לשמונה בערב.
אוטובוס החילוץ תחת אש וצרחות ניצולי הנובה
בתחילה מסיקה ובני משפחתה התפנו למוקד רפואי בשדירות. מסיקה: "אלי נשאר בסביבות הקיבוץ, כדי לנסות לאתר את ההורים שלי. הייתי בטוחה שהם מתים, והוא אמר לי 'אני נשאר עד שהם יוצאים'. באופן מופלא, למרות שהם היו בבית שורץ במחבלים, הם חולצו בשלום מהאירוע הזה".
לאחר שחולצו, הם הועלו לאוטובוס שלווה בכוחות צה"ל לעבר נתיבות. מול קיבוץ עלומים חיכתה חוליית מחבלים שריתקה את האוטובוס והכוחות וירו עליה. מסיקה: "נשכבנו על הרצפה בזמן שהם ירו, האוטובוס עומד בשעה שהחיילים פרקו מהרכבים והשיבו אש למחבלים. בסופו של דבר, המחבלים חוסלו והאוטובוס המשיך למד"א בנתיבות, כדי להעניק טיפול רפואי ראשוני למי שצריך.
מסיקה: "בעצירה בתחנת מד"א נתיבות עלו כ-15 צעירים היסטריים, דלוקים, צורחים… ואנחנו לא מבינים מי הם. הם ביקשו טרמפ להצטרף לנסיעה לת"א, והסכמנו כמובן. כל הדרך צרחות, בכי, היסטריה… ואנחנו עם ילדים קטנים, ואפילו תינוקות – ואנחנו לא מצליחים להרגיע אותם. בדיעבד מתברר שהם ניצלו ממסיבת הנובה, וכנראה השפעה של סמים העצימה את ההיסטריה שלהם".
"מישהו נתן למחבלים לדעת שהם בטוחים ושלא יקרה להם כלום במשך שעות"
האירוע שרק הסתיים מבחינת משפחת מסיקה, היה התחלה של סיוט אחר: ההבנה שיותר ממאה חברי קיבוץ נרצחו או נחטפו, מתוך כ-1200 חברי קיבוץ, וכמובן הפינוי הכפוי מביתם הפסטורלי והאהוב.
משפחת מסיקה כאמור התפנתה לתל אביב, ואחר כך חברה ליתר בני הקהילה במלון בים המלח, עד שהחליטה לעזוב את המלון. כעת היא עושה מעבר לקיבוץ חצרים שבדרום.
ש: בדיעבד, איך את מבינה את האירוע הזה?
מסיקה: "אני לא מבינה אותו עד היום. היו כאן בקיבוץ יותר מ-500 מחבלים, למרות שהתחקיר של צה"ל טוען שהיו רק כ-340. אני לא נכנסת לכל תיאוריות הקונספירציה למיניהם, אבל מישהו נתן להם להבין שלא יקרה להם כלום, שהם בטוחים. הסרטון ההזוי שבו נראים 'בלתי מעורבים' במרכאות, כמו איש שמדדה עם שתי קביים לתוך השער של הקיבוץ, ובא לבזוז את הקיבוץ, זה לא נתפס. הוא ידע שלא יקרה לו כלום במשך שעות".
ש: אז מה דעתך על התחקיר הצה"לי שפורסם השבוע?
מסיקה: "אני חושבת שהוא לא באמת בעל ערך ציבורי, הוא אולי טוב ללמידה צבאית של מה שהלך שם, אבל לא היתה בו שום אמירה על האחראים למחדל העצום שקרה באותו יום. אנשים דיממו למוות במשך שעות ואף אחד לא בא להציל אותם. היה נער שאיבד את שתי ידיו בממ"ד, דימם במשך שמונה שעות, ולא הצילו אותו".
ש: ואת בעד עיסקת חטופים בכל מחיר?
מסיקה: "חד משמעית, בכל מחיר. גם במחיר של השארת חמאס ברצועה. קודם כל צריך להוציא את החטופים, בעיקר את אלו שחיים, כי הם בסכנת חיים אמיתית. אחר כך שצה"ל יעשה מה שהוא צריך ויכול לחמאס מצידי".
האופטימיות: "בארי תצמח שוב"
ולמרות הכל, מסיקה לא מאבדת את החיוך ואת האופטימיות. היא אפילו מוצאת אנקדוטות משעשעות במצב החדש שנוצר, בה היא מרצה על מה שקרה. כמובן שאי אפשר להתעלם משמה, הדומה מאוד לשם הזמרת הידועה מירי מסיקה.
"שם המשפחה של הורי שונה לגד, אבל מה לעשות שהתחתנתי עם אלי מסיקה", היא אומרת בחיוך, "את מירי מסיקה כבר פגשתי כמה פעמים, ואפילו באחת ההרצאות שלי באיזה ערב יצא לי לקרוא לה לבמה לשיר, ואמרתי לה שזו הפעם הראשונה שהזמנתי מישהי ששמה כשמי לבמה".
ש: את אופטימית?
מסיקה: "תמיד, וגם תמיד הייתי. אני חושבת שאם יש משהו ששביעי לאוקטובר לימד אותנו, זה כמה נכון המשפט 'כוחנו באחדותנו'. זה ממש נכון. אם אני יכולתי להתחתן ולהקים משפחה עם מישהו שדעותיו הפוליטיות הפוכות משלי, אז כל אחד יכול למצוא את המאחד במקום המפריד".
ש: ומה יהיה עם בארי?
מסיקה: "אין לי ספק שבארי תצמח שוב מן העפר ותשתקם ותהיה חזקה יותר מתמיד. זה יקח זמן, אבל זה יקרה. אפשר וצריך לקום מהשבעה באוקטובר. כולנו מייחלים שהחטופים כולם, ובפרט החטופים של הקיבוץ, אלו שחיים ואלו שמתים, יחזרו אלינו – כי אנחנו לא קמים באופן שלם בלי זה, אבל אני אופטימית".
מטען כבד הופעל כנגד המח"ט וקציניו שהלכו לצד טנקים שנסעו לעומק ג'באליה במהלך פעילות מבצעית של צה"ל בצפון הרצועה. התגובות על נפילתו לא איחרו לבוא, החל מראש הממשלה, מנהיג העדה הדרוזית השיח' מוופאק טריף וגם ראש מועצת דאליית אל-כרמל רפיק חלבי
החשוד נעצר בעודו מסתתר על גג מבנה, כשברשותו כפפות ורעלת פנים. בתום חקירה של שוטרי המחוז הצפוני הוגש כתב אישום כנגד תושב נצרת המזוהה עם ארגון פשיעה שנעצר בזמן מרדף לאחר שניסה להצית בית מגורים של איש עסקים. המשטרה: "אנו נלחמים סביב השעון בארגוני הפשיעה"
המעצר, שנערך במסגרת מבצע "בלימת חירום" כנגד הסחר בסמים במחוז הצפוני של המשטרה, נעשה לאחר פעילות מודיעינית כנגד החשודים. הסמים הוחבאו בפגוש האחורי של הרכב. המשטרה: "אנו נאבקים במפיצי סמים בקרב בני נוער"
השבעה נעצרו לפני מספר שבועות בהובלת השב"כ והמשטרה, וכתב אישום חמור ביותר הוגש כנגדם. בין היתר, עולה מכתב האישום כי הם צילמו את בסיס רמת דוד ומתקנים נוספים, לרבות בא"ח גולני שהותקף בשבוע שעבר באמצעות כטב"מ מלבנון ובו נהרגו ארבעה חיילים. במקרה אחר, נעצר תושב דיר אל אסד הסמוכה לכרמיאל בחשד להתארגנות לביצוע מעשי טרור, כאשר בביתו נתפס אקדח מסוג גלוק וחומרי קריאה קיצוניים התומכים בטרור האיסלאמי. הפרקליטות: "אנו במאבק בלתי מתפשר במי שמבקש לפגוע בביטחון המדינה". המשטרה והשב"כ: "רואים בחומרה את המקרים"
העובד הגיש תלונה במשטרה. על פי פרסום באתר הספורט ONE, לא מדובר בפעם הראשונה ששמו של דראסיליה נקשר באירועי אלימות כלפי עובדים. ראש עיריית נוף הגליל רונן פלוט: "הדברים ייבדקו". דארסיליה: "לא היה כלום"
כתב האישום הוגש כבר בחודש יולי בבית המשפט המחוזי בנצרת, אולם רק בשבוע שעבר הוסכם על הסרת צו איסור הפרסום מהפרשייה. על פי כתב האישום, מזל תרים ביצע מעשה מגונה בקטינה ילידת 2008 בעת שזו הגיעה לביתו לשמור על ילדיו. מזל תרים כפר באשמה בבית המשפט. עורכת דינו של מזל תרים, ימימה אברמוביץ: מרשי מכחיש את כל המיוחס לו