ככל שחולף הזמן נקודת ההחלטה בעזה מתחדדת יותר ויותר – ידענו שנגיע לרגע הזה שבו נידרש לבצע בחירות קשות, לגעת לעצמנו בעצבים הכי רגישים, וכנראה שהרגע הזה מתקרב, ובמרכזו הדילמה – מה יותר חשוב, החטופים או רציפות המלחמה, ואני מדגיש – רציפות המלחמה, ולא הפסקה.
את המלחמה מול חמאס אסור להפסיק, אי אפשר לתת לפושעים האלה יום אחד של ביטחון שמא הם חושבים אולי שיש להם עתיד בשלטון או כגוף צבאי – זו מחשבה שיש לעקור, וזה יכול להתרחש רק בהמשכיות של המלחמה, לא עצירתה חלילה.
קודם כל עיסקת חטופים, אחר כך הכרעת החמאס
על הפרק ייתכן ועומדת אופצייה של שחרור חטופים. אני סבור שיש לממש אותה, שגם אם נתעכב עוד בהכרעה סופית של חמאס חודש או חודשיים – נכון לנו לשחרר את אנשינו שהופקרו בדרום ב-7 לאוקטובר. אני מתנגד בכל דרך למחשבה שנכון להקריב אותם, ולכן אני קורא – "זיכרו את העקידה".
מזה מספר ימים אני מסתובב עם המחשבה הזו בראש, עם אותם רגעים בהם הקב"ה בוחן את אברהם אבינו במבחן הקרבה בלתי נתפס, ומצווה עליו לעקוד את בנו, יצחק. ואברהם נחוש בקיום ההנחיה האלוהית – הוא מכין את הפעולה, ונכון אליה נפשית, אך ברגע האמת הוא מצווה אחרת: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר".
ולמשפט הזה יש המשך לא פחות חשוב: ""וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי."
אני מצוי בצד של החברה הישראלית שקורא, כזכור, לא להוריד את העין מהמטרה – להיכנס רפיח ולהכריע. אך ברור לי שאין לנו פריווילגיה להקריב אנשים שנחטפו, שבויים, נשים וילדים, עבור המהלך הזה, אם המשמעות היא עיכובו (ולא מניעתו).
מי שטוען שהמחיר שאנו נשלם עבור חטופינו הוא פגיעה בהרתעה וכאילו לא השגנו דבר – בעייני טועה ובענק. צה"ל מאז אוקטובר 2023 השמיד 80% מהיכולת הצבאית של חמאס: לוחמיו, תשתיותיו, אמצעי הלחימה שלו, המנהרות שלו. בהגדרת הישג מבצעי – זו השמדה של הזרוע הצבאית – עשינו זאת במחיר עצום של מעל 600 לוחמים הרוגים – אנחנו לא צריכים להוכיח עוד למישהו במזרח התיכון כמה נחושים אנחנו, וכמה אנחנו מוכנים להקריב. המסר שאנחנו צריכים להעביר הוא שמי שעושה לנו מעשה דומה, לא יזכה לתקומה. אני סבור ששם אנחנו נמצאים, גם אם נתעכב עם זה. אך לא נכון שנעקוד את החטופים והשבויים.
ראייה אזורית: עיסקה כמשקל בינלאומי לאיראן
ובהקשר הזה חשוב להבהיר עוד נקודה – עזה היא חלק מהמערכה האזורית שנכפתה עליינו, וחשוב לראות מה תוליד "עיסקה" במידה והיא תצא לפועל – מה יתרחש בגבול רפיח בטווח הקצר, מה בנדון החות'ים בתימן, והמשטר השטני באיראן, ואיך מעיפים את חיזבאללה באופן שלא יאיים על תושבי הצפון ויאפשר החזרתם – הכל כאן כרוך בהכל.
אני סבור ששינוי המצב בגבול עזה, בצד לחץ מעצמתי דרמטי על איראן יכולים להיות משענת אסטרטגית חשובה לישראל, ואני יכול לומר שבמידה והעיסקה הזו תתכנס למקום בו לישראל יש הישג אסטרטגי מול האיראנים, והוא מובהק ומשמעותי, נכון להמתין עם רפיח בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.
ולכן, בסיכומם של דברים, תוך למידת ערכי היסוד היהודיים, אני סבור שאת מבחן ההקרבה מדינת-ישראל והחברה הישראלית עברו בגדול, עליינו להתבונן בתמונה הגדולה, להמשיך ולהתעצם, ולקחת בחשבון שיש דברים שיסתיימו בחלוף הזמן, כל זאת תחת ההנחה, כאמור, שהתמונה הכוללת תסתדר לטובתנו. ואם זה לא יהיה הכיוון – מה לעשות אנחנו כבר יודעים.
