רצח החטופים בסוף השבוע שעבר לא השאיר עין אחת יבשה בכל ישראל. הלב נשבר, הדם רותח מזעם, לשמע הידיעה לפיה מחבלי חמאס ירו בראש ובעורף החטופים, שהחזיקו מעמד 11 חודשים בשבי ונרצחו כשכוחות צה"ל ממש מעליהם, קרוב קרוב, וכל כך רחוק.
אבל התגובה של חלק מן הציבור הישראלי לרצח משיגה בדיוק את האפקט ההפוך: ההפגנות נגד הממשלה, שבארגונן ומימונן מעורבים מתנגדי ממשלה ידועים וקבועים, עושות הכל חוץ מלקרב עיסקת חטופים סבירה, שאינה כרוכה בכניעה ישראלית ותבוסה במלחמה.
ישראל הסכימה לפני כמעט 3 חודשים למתווה – הקשה, יש לומר – של העיסקה: הפסקה זמנית בלחימה ושחרור כמה שיותר חטופים חיים לרשותה, תוך שחרור מקביל של מחבלים קשים מן הכלא.
ישראל אפילו הסכימה לדילול מסויים של הכוחות ברצועה, לרבות סביב ציר פילדלפי – אך לנסיגה מלאה מן הרצועה, ומן הציר עצמו, שהוא חיוני ואסטרטגי מאין כמוהו.
את חמאס זה לא מרצה, והסימן המעיד שהלחץ הצבאי עוד לא הכריע ושבר אותו סופית הוא היעדר הרצון לביצוע עיסקה. חמאס סבור שיש בידו זמן. השאלה היא: מאין הוא מקבל את הרושם שיש לו זמן ואורך נשימה?
חלק מן התשובה היא כמובן מן ההתנהלות חסרת האחריות של הקהילה הבינלאומית, המפעילה לחץ על ישראל. הממשל האמריקני קורא בגלוי לסיום המלחמה, ממשלת השמאל החדשה בבריטניה עוצרת משלוחי נשק לישראל. בחמאס אולי גם מקווים כי קמאלה האריס, סגנית הנשיא, תנצח את דונאלד טראמפ, בבחירות בתחילת נובמבר, ואז הממשל האמריקני הצפוי יהיה אפילו פחות אוהד לישראל.
אבל חלק אחר מן התשובה נעוץ בלחץ הפנימי הגובר בתוך ישראל: גורמים חסרי אחריות רואים בממשלת ישראל אויב גדול יותר מן החמאס, והפלת הממשלה חשובה מניצחון על חמאס וחיזבאללה. כך למשל יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד קרא השבוע "לסיים את המלחמה ולסגור עניין", ללא הכרעת חמאס.
העניין הוא שההפגנות – ועוד יותר, השביתה הפוליטית המסוכנת והמופקרת של ההסתרות הכללית – עושות בדיוק את האפקט ההפוך לרצון של רוב הישראלים לראות את החטופים משתחררים: יחיא סינוואר ימח שמו רואה את ההפגנות, ובהיותו מבין עברית היטב מתקופתו בכלא הישראלי, הוא מחכך ידיו בהנאה.
מבחינתו, ההפגנות הן לא רק פרס עבור רצח החטופים, אלא תמריץ לרצח נוסף כמנוף לחץ על החברה הישראלית ועל ממשלת ישראל להתגמש עוד.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הגן השבוע בצדק, וברגש רב, על הצורך האסטרטגי להישאר בציר פילדלפי. היה צריך לכבוש אותו כבר בתחילת המלחמה. הצורך למנוע לא רק הברחת נשק לתוך הרצועה, אלא גם הברחת חטופים מחוץ לרצועה, מחייב אותנו להישאר שם.
הישארות בפילדלפי היא הגנה על החטופים, לא הריגתם על ידי הממשלה, כפי שטוענים באופן שפל ומרושע חלק מן המפגינים וגם חלק מן המשפחות של החטופים.
הגיע העת להכריע, כל אחד לעצמו: מה אתם יותר, אוהבים את המדינה, או שונאים את נתניהו? כי ההסתה לרצח נתניהו, שהגיעה לשיאים חדשים השבוע, יחד עם אובדן שיקול הדעת הקולקטיבי שמשחק לידי חמאס – לא מקרבים את סוף המלחמה או השבת החטופים לביתם.
