בכל פעם שאני חש קרבה למצב קיצון, או סיטואציה שבה אני צריך לשפוט מה נכון ומה לא נכון אני מנסה להזכיר לעצמי את העובדה הזו, שבאמת, החיים הם לא שחור ולא לבן. יש דברים, לא הרבה שהם חלוטים, רוב הדברים לא ממש כך.
כשראיתי השבוע את המתפללים בהר הבית שאלתי את עצמי כמה שאלות – זהו מצב שכיהודי גאה עוד לא החלטתי מהי העמדה החלוטה שלי לגביו. אנחנו מדינה ריבונית, ירושלים היא תחת ריבונותנו המוחלטת, כמו כל עיר בישראל, וכך גם הר הבית – הוא בריבונות ישראלית, ולא באמת משנה מה חושבת על כך מדינה X או מדינה Y – זו עובדה – ירושלים היא מאוחדת בריבונות ישראל מאז 1967.
רק שבהר הבית יש משהו שהוא שונה, ובכלל בכל המרחב הקרוי "האגן הקדוש", שאני מכיר היטב את ההיסטוריה שלו, את התהפוכות שחלו בו, ואת קדושתו בראייה עולמית לא רק לדת שלנו. והקטע הזה של המתח בין הדתי ובין הלאומי מעורר תמיד מחשבה.
כשיורדים לעומק בשאלת הר הבית, שגם בבחינת הדת היהודית קיימת מחלוקת באשר לעלייה להר– חשוב להכיר במציאות כהוויתה – כל יהודי ובכלל, כל אזרח ישראלי החפץ לעלות להר הבית יכול לעשות זאת, וזאת תחת מגבלה אחת: למעלה, על ההר, אנו מחוייבים להבנה בינלאומית שפולחן איננו מקיימים שם. זו בהחלט סתירה אל מול העקרון הדמוקרטי של חופש הפולחן, שהרי אדם רשאי להתפלל בכל מקום, ואם אנחנו באמת דמוקרטיים, אז ברור שגם בהר הבית.
רק שכאן יש בעיה – המחויבות הבינלאומית שלנו, מה שקרוי "סטאטוס-קוו" לא מאפשרת פולחן על ההר, היא מאפשרת אותו למוסלמים, כאשר יהודים יכולים לקיים פולחן ברחבת הכותל המערבי. זו ההסדרה.
כאדם המכבד דת ורואה עצמו כשומר מסורת – איני רואה שום בעייה בפשרה הזו. הייתי רואה בעיה לו היה איסור מבחינת חוק לעלות להר – אך זהו כאמור לא המצב. מכאן שהפשרה שלנו אינה בראיית "שחור ולבן" – לעלות להר ולא לקיים פולחן, בראייתי זה 90% "הכוס המלאה". אני גם יכול להבין מדוע מתקיימת ההסדרה הזו, שאגב דומה מבחינות מסוימות להסדרה שסוכמה במערת המכפלה לשם "הפרדת ניצים", קרי, מניעת אירועים אלימים על רקע דתי ולאומני שמסכנים את המתפללים.
בתחילת האינתיפאדה השניה, ובמהלך מספר שנים מאז היא החלה (אוקטובר 2000) – הר הבית היה סגור למבקרים. המלחמה בטרור אז לא איפשרה לקיחת סיכונים באזור הכל-כך רגיש. ראוי להדגיש – כולנו הפסדנו מהמצב שהיה אז, פשוט אף אחד לא עלה להר.
רצוי להזכיר גם כי עלייתו של אריאל שרון, ראש האופוזיציה דאז להר, היוותה נקודת רתיחה. אגב, אני לא מאלה שטוענים שבגלל האירוע הזה פרצה האינתיפאדה – זה פשוט לא נכון. היא פרצה כי כך רצה הארור ערפאת, ולכך הוא התכונן לפחות שנתיים לפני כן.
אך העלייה של שרון להר הובילה למצב שרמת הסיכון עלתה, ההר נסגר, וכאמור כולנו הפסדנו. וכעת אני מתבונן בשר בן-גביר ושואל, מה הסיפור? מדוע לעלות להר ולאפשר קיום פולחן כאשר אנו מחויבים לא לעשות זאת בהסכמים בינלואמיים? שלא נבין לא נכון, זכותו המלאה של השר לעלות להר הבית, ואין לי שום בעיה עקרונית, אך למה להתריס בפולחן? ולמה לעשות מזה כל כך הרבה רעש?
והתשובה שאני נותן לעצמי, ובאמת שחשבתי עליה לעומק, היא שבפרקטיקה, יש פה אנשים שלוקחים את הר הבית, שהוא המקום הקדוש ביותר לנו, והופכים אותו לכלי פוליטי, כביכול "תראו אותי, אני מצפצף על הכל, ועושה מה שבא לי".
ואני טוען – לא כך חברים.
הריבונות שלנו על הארץ, כל שכן הר הבית לא אומרת שכל אחד יכול לעשות מה שבא לו בכל מקום. יש כללים, יש הגדרות, יש הנחיות – כולנו מחויבים. וכשאנחנו מתנהגים בבריונות – כולנו יוצאים נפסדים.
לא מגיע לנו, וגם לא מגיע למקום הקדוש הזה ומה שהוא מסמל עבור כולנו.
