בעת שבחודשיים האחרונים אוויר השידורים מתמלא שוב בתקווה לעסקת חטופים חדשה, בעיקר נוכח בחירתו של דונאלד טראמפ מחדש לנשיא ארה"ב ואיומיו על חמאס, ואחרי שנה מלאת תהפוכות במלחמה מול ציר הרשע האיראני המתמוטט – נראה כי עניין החטופים הפך גם לקלישאה פוליטית, וגם לכלי ניגוח פוליטי בין כוחות שונים על מפת ההנהגה הישראלית.

אבל צריך לזכור כי מאחורי העניין הזה יש אנשים. לא מדובר רק בחטופים עצמם, אלא גם בבני משפחותיהם. דווקא בעת הזו, שהנושא מגיע שוב לכדי נקודת רתיחה, חזרנו לשיחה מיוחדת עם אילן רגב, בן 56, אביהם של מיה ואיתי שנחטפו לעזה באותו יום גורלי של השבעה באוקטובר ממסיבת הנובה.

רגב מספק אבחנות מעניינות גם על תהליך השגת העיסקה הראשונה, על מאחורי הקלעים של מאבק המשפחות, היציאה שלו למאבק פרטי על שני ילדיו שהביא לשחרורם, ועל הציפייה שלו לעסקה חדשה "בכל מחיר" – שהיא כמובן עמדה שנויה במחלוקת ציבורית.

אין ספק כי נקודת המבט של רגב רגועה יותר לאחר שחרורם של ילדיו, ומצד שני, נגועה ברגשות עזים של אותן משפחות חטופים שטרם חזרו. ללא ספק, גם ראוי שזה יהיה רכיב חשוב בדיון הציבורי על הנושא – ויבוא בחשבון מכלול השיקולים המדיניים בדרך לעסקה ובתנאי העסקה המתגבשים.

מנתב"ג לנובה

מיה ואיתי כמעט פספסו את מסיבת הנובה. למעשה, אפשר לומר שהם אפילו לא היו אמורים להיות שם. בימים שלפני השבעה באוקטובר הם היו במקסיקו בחופשה עם אמם מירית, גרושתו של אילן, וטיסתם חזרה התעכבה עד שישי בערב, השישי לאוקטובר.

הם בסופו של דבר נחתו בסביבות עשר וחצי בלילה, ומצויידים בכרטיסים שרכשו מראש למסיבה, הם נסעו ביחד במכונית של מירית למסיבת הנובה בעוטף עזה. אילן: "החזרתי אותם משדה התעופה ואז הם אמרו אנחנו חייבים ללכת למסיבה, ואפילו לא ידעתי איפה המסיבה. הם הצליחו להשיג כרטיסים למסיבה, שהיו די יקרים, ממש ברגע האחרון או לפני הנסיעה, אני לא בדיוק יודע. ביום שישי בסביבות 12 בלילה בואו אני הבאתי לבית של גרושתי, הם החליפו בגדים וישר נסעו למסיבה במכונית של מירית".

ש: ואיפה ההתחלה של האירוע של שבעה באוקטובר תופס אותך?

אילן: "אני באותה תקופה עברתי לגור אצל אמא שלי, שיש לה דמנציה והיתה זקוקה למטפלת כל הזמן, ועד שהיא הגיעה אני פשוט הלכתי לגור אצלה. בשבע בבוקר אני מקבל טלפון מגיע מהבן הקטן, אומר לי 'אבא יש משהו משוגע, מטורף. אני מסתכל בטלפון ואני רואה שיש לי הודעות ממיה. מפה מתחיל הכאוס הבלגן. אני עוד לא מבין את הקשר בין המסיבה לבין האירוע, באותו רגע לפחות".

ש: מתי אתה מבין את הקשר?

אילן: "התקשרתי ודיברתי איתה, היא אמרה לי 'אנחנו במסיבה, יש אזעקה וסגרו אותה, אנחנו מתארגנים לצאת הביתה. שאלתי אותה 'איפה אתם נמצאים? איפה המסיבה?', אז היא שלחה לי מיקום ואז ראיתי שזה ממש על הגבול. מפה התחיל מסע הבריחה הכושל שלהם מהתופת ההיא".

"אבא, יורים עלי… אני מתה!!!"

הסיוט של אילן מתחיל להתגלגל באותו הרגע, כמו של רבים אחרים שהיו בעוטף בכלל ובמסיבה בפרט, ובני משפחותיהם. מכשיר הטלפון של אילן מקליט שיחות באופן אוטומטי, בדרך כלל למטרות עסקיות, אולם הפעם, מבלי שהוא ידע מראש – המכשיר מתעד גם את רגעי הדרמה של השבעה באוקטובר, בצורה הכי מצמררת שיש.

ש: מה קורה מאותה שיחה ראשונית?

אילן: "אחרי אותה שיחה אני פשוט מדליק טלוויזיה ואני מבין כבר איפה הם נמצאים. מפה אני מנסה להשיג את מיה להתקשר אליה, והיא אומרת לי להתקשר לאיתי כי לה אין כל כך סוללה. בדיוק שוטר עצר אותם אמר להם לרדת ברגל ולא להמשיך עם הרכבים. הרגשתי בקול שלה שהיא קצת לחוצה. הם התחילו בבריחה שלהם.

"אני עוד הפעם אחרי זה ניסיתי להשיג אותם והם לא עונים והם לא עונים עד שבסביבות רבע לתשע, משהו כזה, היא התקשרה בצרחות אימים שיורים עליהם, שירו בה, שהיא אוהבת אותי, וצורחת 'אבא, יורים עלי… אני מתה!'. אני שומע את איתי ברקע שאומר 'בבקשה, בבקשה, בבקשה!' שומעים בהקלטה איך המחבלים ירו עליהם ושניהם נפצעו, הם היו עם קנים בתוך האוטו. מכאן השיחה מתנתקת והם כבר בדרך לעזה".

ש: ומה אתה עושה במצב הזה?

אילן: "באותם רגעים לקחתי את הנשק שלי ונסעתי בטיסה לכיוון המיקום שהיא שלחה לי. עכשיו צריך להבין שבאותם רגעים מה שעובר לי בראש זה דבר אחד – שאני  פשוט הולך לקבור שני ילדים ומי ששומע את השיחה הזאת לא יכול להבין משהו אחר. אני באותו רגע החיים נפלו עלי, משהו שאי אפשר להסביר את מה שעובר עליך. טסתי לשם כמו משוגע".

"הסרטון של חמאס העלה לי קצת חיוך על השפתיים – הבנתי שאיתי חי"

האירוע המתגלגל, מנקודת המבט של אילן, היה כרוך בהמון אי ודאות, אשר בדיעבד נמשכה שבועות רבים אחרי אותו יום מקולל. במשך שעות ארוכות לא היה ברור כלל עם איתי ומיה חטופים או מתים.

ש: מתי אתה מבין שהם בעצם חטופים?

אילן: "נשארתי שמה באיזור עד מאוחר בלילה עד חצות בערך, ואז אני מקבל סרטון של החמאס שבו רואים את איתי שכוב על טנדר מאחורה ופה הבנתי שהוא נחטף לעזה, באותו סרטון גם מי ששוכב לידו זה היה עומר שם טוב שהיה איתם כל היום במסיבה, שהוא חבר טוב של מיה ואיתי ועדיין חטוף כיום בעזה".

"הסרטון הזה הופץ על ידי החמאס בזמן שאני הייתי בבית חולים וניסיתי לחפש אם יש מידע על הילדים, אם הם הגיעו לבתי חולים כי אולי נפצעו. ואז מירית שולחת את הסרטון, ראינו שאיתי בדרך לעזה. אני יכול להגיד משהו קצת מוזר – באותם רגעים קצת עלה לי איזשהו חיוך על השפתיים, הייתי מרוצה מזה שאיתי חי, אבל מצד שני אני יודע שהם הולכים להיות בשבי במקום הכי קשה על הפלנטה. מבחינתי זה היה אבסורד מטורף באותם רגעים".

בסרטון ההוא לא רואים את מיה, אולם בדיעבד, לאחר שחרורה, התברר כי היא היתה באותו טנדר, פשוט בכיסא האחורי שלו שלא צולם. אילן: "רק אחר כך הבנו שהם היו ארבעה ימים ביחד. אחרי זה היא היתה לבד בבית החולים. ביום שני בערב מאוחר הגיע קצין שבה ודווח לנו ששניהם חטופים, לא ברור באיזה מצב".

ש: מה עושים בסיטואציה כזאת?

אילן: "אני לא מאחל לאף בן אדם לחוות את החוויה הזאת שיש לך שני ילדים שנמצאים בשבי חמאס. עכשיו אתה חייב להיות הכי מרוכז ומפוקס ומה אתה עושה עכשיו בשביל להביא את הילדים האלה הביתה. באותו סרטון מראים שהוא מזיז את הראש, אז הבנתי שהוא חי, אני הייתי הכי אופטימי וכל הזמן כמובן שהדרישה של קודם כל לסימן חיים, כבר ביום הראשון למחרת הופענו בתקשורת סיפרנו את הסיפור את המקרה ודרשנו שיתנו לנו סימן חיים, כמובן השמעתי כל הזמן גם את השיחה הקשה מאוד עם מיה.

"רק כמה שבועות אחר כך הגיע אלינו הקצין המלווה שלנו ודיווח לנו שיש אות חיים ממיה, בלי לומר או להראות לנו איזה סוג של אות חיים התקבל ממנה. זה כנראה היה משהו מודיעיני".

"פחות התחברתי לחלק מהדברים במטה החטופים הכללי"

מירית ואילן, למרות שהיו גרושים, החליטו גם להתחבר למטה החטופים הארצי, וגם לבצע פעולות עצמאיות לשחרור ילדיהם החטופים בעזה. אילן: "הייתי במטה למחרת, אבל כבר בהתחלה גם לנו היה סוג של מטה, אנשים פשוט רצו לעזור, חברות של מירית, אנשים שהיא מכירה עבדו דרך הבית זה התחילו לנסות לגשש ולעבוד ולפרסם והכול כבר ביום ראשון.

"מטה החטופים האזרחי גם היה בחיתולים, אז היה המטה הארצי והיה המטה של מיה ואיתי שעובדים מהבתים ומפרסמים באמת פוסטרים ותמונות שהיינו עושים. בשלב מסוים מירית המשיכה יותר עם המטה המרכזי, לי פשוט היו דברים שלא התחברתי במטה האזרחי והיה קשה לי ללכת לשם אחרי מספר פעמים, אז התחלתי להתנהל בדרכים אחרות".

ש: למה פחות התחברת שם?

אילן: "במספר הפעמים הבודדות שהייתי שם היה כזה בלגן שלא ידעתי איך אני יכול באמת לקבל תשומת לב מלאה לשני הילדים שלי, אז החלטתי שאני פועל בדרך אחרת. באחד המקרים שהייתי שם פשוט אני שומע הרבה הורים ומשפחות ואחים שהיה עם כעס מטורף על הפוליטיקאים ועל השרים, וגם לי היה כעס מטורף על השרים ועל ההתנהלות שלהם ועל המחדל שהיה שם.

"היו הורים שם שאמרו שהם לא מוכנים אפילו מוכנים לדבר עם שרי הממשלה, ובאמת באחד המקרים הייתי במצב מאוד מאוד קשה, יצאתי החוצה והחלטתי שאני שם את הכעסים שלי בצד. אותי מעניין דבר אחד כרגע וזה להביא את הילדים הביתה. אני חושב שאולי הדרך הכי טובה מבחינתי זה להתנהל מול שרים ומול הממשלה, אז זה מה שעשיתי".

אילן גייס את חברו הטוב מימי הצבא, אורן אור ביטון, יו"ר עמותת "טראומה פור גוד", אשר נידב משרדו לטובת הקמת מטה למען מיה ואיתי.

ש: איך זה התנהל?

אילן: "טוב מאוד. דרך אורן הגיעו למטה אנשים שבאמת יכלו לחבר אותי לשרים ולחברי כנסת ומפה התחלתי לעשות פגישות אם השרים חברי כנסת, גם עם הגברת שרה נתניהו, עם כל מי שרק היה אפשר נפגשתי וישבנו. אני פשוט דרשתי שיחזירו לי את שני ילדים האלה.

"ראשת הצלב האדום אמרה לנו: קשה לנו עם הלחץ שלהם"

חלק מעבודת המטה הצליחה להביא את אילן ואורן להצטרף למשלחות הסברה בינלאומיות, לרבות כאלו שטסו לרומא ולז'נבה. אילן: "היתה משלחת לרומא, הצטרפתי לאיה. נפגשנו גם עם ראשת הממשלה, עם שר ההגנה, עם הקבינט, עם הפרלמנט, עם ראש עיריית רומא, כולם. בכל מפגש כזה כמובן אני נתתי להם לשמוע את השיחה האחרונה שהייתה לי מיה, הם התחייבו לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים הביתה".

המסע הבא היה לז'נבה שבשוויץ, אל לב המטה של האיחוד האירופי. אחת הפגישות הטעונות ביותר היתה עם הנהלת הצלב האדום הבינלאומי – אותו ארגון שאמור היה להביא מידע על מצב החטופים ולספק טיפול רפואי לחטופים.

אילן: "שם נפגשנו עם ראש את הצלב האדום ובאמת פתחתי את כל הטענות שלי לארגון שלהם, בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, אמרתי שהם לא עושים כלום. אחרי שהשמעתי לה את ההקלטה והיא הייתה עם הראש למטה ופה היתה לה את החוצפה לומר שאנחנו פשוט 'מעמיסים עליהם ואנחנו לא נותנים להם לעבוד' עם כל המיילים, עם כל הרעש שאנחנו עושים. מסתבר שאנחנו 'מציקים להם', היא אמרה 'די, זה כבר קשה לנו לעבוד', ואז אני אמרתי לה ש'אם לכם קשה לעבוד, תביני מה אנחנו עוברים שיש לנו ילדים בשבי, זו העבודה שלכם להיכנס לשם ולהביא לנו מידע על הילדים שלנו'.

"אמרנו את זה באמת בצורה ישירה וחדה גם שר החוץ דאז אלי כהן וגם שר הבריאות שהיה באותה פגישה לא חסכו מהם שום ביקורת, ודיברו ברוח דומה. עד היום הצלב האדום לא עושה את עבודתו בהקשר הזה".

"לא האמנתי עד הרגע האחרון שתהיה עסקה"

כבר בחודשים הראשונים של המלחמה החלו הדיבורים על גיבוש עסקת חטופים. אבל אילן לא האמין שעיסקה באמת מתגבשת. "כל הזמן דיברו דיברו דיברו על כן עסקה, לא עסקה", הוא משחזר, "אני אף פעם לא התייחסתי לזה, כי אני לא האמנתי לכלום, הייתי חסר אמונה. גם כשקיבלתי טלפון מהקצין שבישר לי שמיה משתחררת בפעימה השניה של העיסקה, לא האמנתי. עד שהיא לא מולי, לא האמנתי לחמאס".

העיסקה החלה להתגבש לאחר ארבעים ומשהו ימים לתוך המלחמה. כזכור, היא התנהלה בשלבים, כאשר בכל סבב השתחררו מספר מסויים של אסירים ערבים ומספר מסויים של חטופים בתמורה. חמאס גם לא תמיד עמד בלוחות הזמנים של שחרור החטופים.

ש: מיה השתחררה בסבב השני. מה זה עושה לך לגלות שבסבב הראשון היא לא שוחררה?

אילן: "כשקיבלנו את הטלפון מהקצין שאומר לנו שהיא לא ברשימה, זה מוריד אותך ומרסק אותך, באמת אתה לוקח את זה מאוד מאוד קשה אבל תמיד האמנו זה שהילדים הם ישתחררו בסופו של דבר. כל הזמן דיברו על קריטריונים, ואיך שמיה ואיתי לא ממש מתאימים לקריטריונים של מי שאמור להשתחרר במסגרת העיסקה. ואז בלחץ ישראלי שינו גם את הגילאים. למזלנו גם איתי לא היה חייל, הוא היה רק לפני גיוס".

ש: ואיך היה לקבל את הבשורה שהיא כן משתחררת?

אילן: "וואו, בשישי שקיבלנו טלפון ופשוט הוא אומרים לי שמיה משתחררת, אמרתי לו: 'אתה רציני?', הייתי בהיי מטורף, באמת אי אפשר להסביר את זה, מצד שני אתה יודע שאיתי לא ברשימה איתה, ולכן זו היתה שמחה שמהולה בעצב. אחרי שהעבירו אותה לצד המצרי ואחר כך הישראלי, קישרו בינינו טלפונית. זו מבחינתי הגושפנקא שהיא כבר בארץ והכל בסדר ואנחנו ישר מגיעים לסורוקה בבאר שבע".

ארבעה ימים של גיהנום חדש

אילן ממשיך לתאר את המפגש עם בתו מיה, לאחר חמישים ימים של שבי חמאס: "אנחנו נפגשים איתה בבית החולים, והיא עם רגל מכוסה בשמיכה כי היא עברה ניתוח לא טוב בעזה והמצב של הרגל לא היה טוב. היא לא רצתה להדאיג אותנו, אבל זה לא עניין אותי בכלל הרגל שלה, רק עניין אותי שהיא פה איתנו".

ש: ומה היא סיפרה לכם באותו מפגש על השבי?

אילן: "היא אמרה לנו, 'אבא אמא אתם עכשיו פה איתי, אתם לא זזים מפה!' וסיפרה לנו את מהלך החמישים יום האלה שהיא הייתה שם בשבי, זה באמת במשך כמה שעות עד הבוקר, פשוט הוציאה את כל מה שהיה לה, שיתפה אותנו בכל הסיפור ואת החוויה שלה".

אחד הסיפורים העצובים שסיפרה היה על החטוף גיא אילוז ז"ל. אילן: סיפרה החוויה שהיה לה עם גיא אילוז כשהגיע לבית חולים בעזה לידה, הוא שכב מיטה לידה מעבר לווילון. היא החלה לדבר איתו אחרי שהבינה שגם הוא ישראלי. היא היתה מאושרת שסוף סוף יש שם מישהו שיכולה לדבר איתו, הוא סיפר איך הוא נפצע ומה הם עשו לו ואיך התנהגו אליו.

"חשוב לזכור שבישראל דווח שהוא נהרג מהפצצות ישראליות, אבל זה לא נכון. יום אחד בבית החולים בעזה היא התעוררה וגילתה שאילוז לא לידה. אמרו לה שהוא מת. הוא מת מזיהומים וחוסר טיפול נכון, לא מהפצצות ישראליות. הוריו של גיא הגיעו אליה לבית החולים והיא סיפרה להם את הסיפור הזה, שהוא עצוב וקשה מאוד".

ש: ומה היא סיפרה על איתי?

אילן: "רק ממנה למדנו שאיתי היה פצוע בכלל. לא ידענו את זה קודם. מסתבר שהוא נפגע בשתי הרגליים והיה לו קשה ללכת ללא תמיכה, אבל הוא היה בסך הכל בסדר. הם היו יחד כמעט כל הזמן. מיה כמובן כל כך כל כך מתגעגעת אליו וגם לעומר, באמת היו ארבעה ימים מאוד מאוד קשים שעברנו שם בבית החולים".

"אני לא הפסקתי לעשות טלפונים לכל מי שצריך ובאמת לצרוח עליהם ברמות שאי אפשר לתאר, כל הבית חולים היה על הרגליים שם… חייבים לדאוג שהוא משתחרר, ואין דבר כזה שהוא לא נמצא ואין דבר כזה שמפרידים בין אחים. ובאמת כמה ימים אחרי אנחנו באמת מקבלים טלפון שאיתי משתחרר, אז זה היה באמת כבר שמחה מטורפת, כאילו אנרגיות שאי אפשר להסביר אותן, כמו לידה מחדש לראות את מיה פתאום צורחת משמחה, את מירית, חוויה מדהימה עם אושר עילאי שאני יודע שהילדים יהיו בבית".

"לא מבין איך המשפחות של החטופים שנשארו שם שורדות"

לאחר השחרור של איתי, המשפחה שוב התאחדה, והחלה בתהליך הריפוי של הפצעים שלה. "אני לא אותו אילן שהייתי לפני כן", הוא אומר, "גם לא חזרתי לעבוד מאז". אילן מביט בחמלה ובהבנה רבה, יותר מכל אחד אחר שיכול להבין את מה שעובר על המשפחות של החטופים שנותרו בעזה, ומשתדל לא לשפוט אותן לחומרה.

אילן: "אני חושב שזה סיטואציה מאוד מאוד מאוד קשה, במיוחד למשפחות שכבר למעלה מארבע מאות וחמישים יום שהם בשבי. אני בתור אחד שעבר את זה 50 יום וזה היה גיהנום אחד שלם, אני באמת לא מבין איך הם מצליחים לשרוד את זה, זה כנראה בא עם אמונה מטורפת. המדינה צריכה לשים את הכל בצד ולהביא את הילדים האלה הביתה, את החטופים החטופות את החיילים והחיילות, את המתים לקבורה בלי שום דבר אחר ולשים את האגו בצד – גם אם זה אומר להפסיק את המלחמה לעשות הכל, אחרי זה תעשו איזה מלחמות שבא לכם".

ש: אתה מאלה שחושבים שצריכים להשיג עסקה בכל מחיר?

אילן: "מבחינתי שיעשו כל מה שצריך לעשות ואם צריך לוותר ואם צריך לעשות עסקה להביא את כולם הביתה בעסקה, בשביל שחררו גם 5000 מחבלים זה לא מעניין בכלל. אני מסתכל על חצי הכוס המלאה שזה הילדים האלה שנמצאים שם. הוכחנו כבר שאנחנו יודעים לטפל בהם טוב מאוד גם אחר כך".

ש: גם אם זה אומר שעל פי ניסיון העבר שחרור מחבלים הוא גם נרצחים עתידיים?

אילן: "חצי כוס מלאה שלי זה להביא את הילדים האלה הביתה בחיים וכמה שיותר מהר. האיסלאם הקיצוני תמיד ירצה לפגוע ביהודים בישראלים ומסתבר היום גם שזה לא רק בישראל, אז עוד כמה מחבלים שיושבים בכלא שחררו אותם כדי להביא את הילדים שלנו הביתה".

חוזרים לרקוד ולטרוף את החיים – בציפייה לשובו על עומר שם טוב

אילן מספר על השיקום של ילדיו, ושל עצמו: "מיה השתחררה אחרי סדרה של שמונה ניתוחים ברגל, בסביבות ספטמבר אוקטובר שנה שעברה. היא חזקה מאוד, עם יכולות פיזיות ונפשיות מאוד מאוד גדולות, אבל קשה לה שעומר לא פה עדיין. גם לאיתי זה מאוד מאוד קשה. בסך הכל הם באמת משתקמים בצורה מאוד מאוד טובה, חזרו לרקוד, חזרו לבלות ואפילו נמצאים כרגע בטיול גדול בחוץ לארץ כולל מסיבות נוסח הנובה. זה הריפוי שלהם.

"הם נהנים מכל רגע מתנתקים מכל מה שקורה פה, הם צריכים את השקט הזה. גם האח הצעיר שלהם, בהתחלה היה לו מאוד מאוד קשה שהם לא היו פה אבל מהרגע שהם חזרו הוא פשוט מתמודד עם זה כמו גבר באמת בצורה מדהימה".

ש: ומה איתך?

אילן: "אני כמובן עם פוסט טראומה, לא חזרתי לעבוד, אבל בחרתי להתנדב בעמותת 'טראומה פור גוד' של חברי אורן, העמותה שדואגת להכרה מהירה לנפגעי פוסט טראומה".

ש: אתה אופטימי, עם ממשל טראמפ החדש שנכנס, לגבי שאר החטופים?

אילן: "אולי הוא יכול יותר לעשות שינוי באיזה שהוא יתמוך יותר בנו במדינת ישראל וייתן לנו את מה שאנחנו צריכים על מנת להמשיך לשרוד את המלחמה הזו, שזה טוב בפני עצמו, אבל האם הוא ישפיע על החמאס?  הלוואי, אני מאוד סקפטי לגבי זה".