בתחילת המלחמה היה נראה כי נשיא ארה"ב ג'ו ביידן מתייצב לצד ישראל, באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשתי פנים. הוא הזרים נשק ונושאות מטוסים לאיזור, ופעל רבות להרתיע את חיזבאללה בלבנון לבל ייכנס למערכה כוללת נגד ישראל, הנאבקת נגד אויב מר ואכזר בדמות חמאס בדרום.
באותה עת, נראה כי ארה"ב פעלה גם להרתיע איראן, ואת שלוחיה החות'ים בתימן, מלהחריף את המערכה ולהסלים אותה לכלל מלחמה אזורית כוללת.
אולם ככל שעובר הזמן, נראה כי התמיכה האמריקנית הבלתי מסוייגת נשחקה לגמרי, וכי המגמה בוושינגטון התהפכה לגמרי. לא עוד תמיכה בהכרעת חמאס והשמדת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות, אלא – אוי לאוזניים השומעות – דווקא הצלת חמאס מהכרעתו הסופית.
שחיקת התמיכה בישראל עולה ככל שהמערכת מתקדמת, או שמא מדשדשת, ברצועת עזה. מראות ההרס מהרצועה הזינו את ההפגנות האיסלאמיות והפרו-פלסטיניות האנטישמיות באירופה, ובמיוחד בקמפוסים בארה"ב, והדליקו את האגף השמאלי הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית בראשה עומד ביידן.
וכך התחזקה המגמה הערביסטית המסורתית של מחלקת המדינה האמריקנית, עם הימנעות מהטלת וטו על החלטות אנטי ישראליות באו"ם, שתיקה רועמת אמריקנית בסוגיית צווי המעצר הבינלאומיים העשויים לצאת בכל רגע מבית המשפט הבינלאומי בהאג נגד בכירי ישראל וצבאה ואפילו עצירת משלוחי נשק לישראל בשבועות האחרונים.
במקביל, דיווחים בינלאומיים מגלים, באופן מדהים ומזעזע כאחד, כי במהלך המשא ומתן ההזוי המתנהל מול הנאצים של חמאס-דאע"ש, סיפקה ארה"ב ערבויות לחמאס (!!!) לפיהן אם תתממש עסקה להחזרת חטופים, ישראל לא תחזור ללחימה לאחריה, בניגוד לעיסקה הקודמת.
נראה כי ארה"ב שינתה את טעמה, ואינה תומכת עוד בהשמדת חמאס והכרעתו הצבאית המוחלטת. להיפך – היא מעוניינת בהישרדות חמאס כגורם צבאי ושלטוני ברצועת עזה ב"יום שאחרי". לא להאמין.
לקראת הבחירות לנשיאות: ביידן בנעלי אהוד ברק לאחר אירועי אוקטובר 2000
למה כל זה קורה?
ככל שהתמשכה המלחמה, ומראות ההרס מעזה החלו לצאת לאוויר העולם, התחזקה הביקורת על ישראל הן בשורות השמאל הרדיקלי העולמי, המחובר בברית בלתי קדושה לאיסלאם העולמי הקיצוני נגד ישראל בפרט ונגד ערכי המערב בכלל, והן בשורות השמאל הרדיקלי הספציפי של המפלגה הדמוקרטית, המיוצג באופן קולני ובולט גם בקונגרס האמריקני.
בהקשר זה, אנו רואים את ההתפרצויות האלימות האנטישמיות הבוטות בקמפוסים של ארה"ב, המאיימות על ביטחון היהודים הלומדים שם, וגם על ביטחונם של מרצים יהודים וישראלים בפקולטות השונות, כולל כאלו המשייכים עצמם לשמאל הישראלי, למרבה האירוניה והאבסורד.
אבל זה רק חלק מהתמונה, חלק מההסבר.
הבחירות בארה"ב עומדות בפתח, עם שחזור ההתמודדות של 2020, בין ג'ו ביידן לקודמו דונאלד טראמפ. טראמפ מוביל בסקרים, גם בשל המצב הכלכלי בארה"ב, משבר המהגרים ומשבר האינפלציה אצל הדוד סם.
הבחירות בארה"ב, למי שלא יודע, מתנהלות באופן מדינתי. כל מדינה מעניקה את ה"אלקטורים" שלה באופן נפרד למי שמנצח בתחומה. מדינת מישיגן, מסתבר, היא מדינת מפתח: היא היתה אחד מעוגני הניצחון של טראמפ ב-2016, ואחד מעוגני הניצחון של ביידן כעבור ארבע שנים.
ביידן נמצא מאחורי טראמפ גם במישיגן בימים אלו. אלא מאי? במישיגן יש ציבור מוסלמי גדול, של כמעט חצי מיליון בוחרים. והם בוחרים ב"פלסטין" לפני שהם מצביעים עבור נשיא.
כמו אהוד ברק אחרי אירועי אוקטובר 2000, בהם הפסיד את הקול הערבי, כך גם ביידן מוצא עצמו מחזר אחר הקול המוסלמי במישיגן החיונית להישרדותו הפוליטית. אלו, כמובן, מתנים את תמיכתם במדיניות אנטי-ישראלית, נוסח "מן הים עד הירדן פלסטין תהיה חופשית".
בין המצביעים היהודיים של מדינת ניו-יורק, שנחשבת בטוחה בטור של ביידן, לבין מדינת מישיגן המתנדנדת, כל קול חשוב לביידן, ולכן, בין היתר, הוא בוחר להיענות חלקית לדרישות המוסלמים במישיגן, על חשבון מדינת ישראל.
האם זה יחלץ אותו ממצבו הפוליטי הסבוך? לא בטוח. אני מקווה שלא. בינתיים, הוא עושה נזקים אסטרטגיים ארוכי טווח למדינת ישראל, ונותן לאיסלאם הקיצוני להכתיב את מדיניותו במזרח התיכון.
עצוב ומדאיג לראות את ההתפתחות החמורה הזו, בשעה שבסקרים 80% מהציבור האמריקני דווקא מצדדים בישראל.
בין יצחק שמיר לעסקת חטופים
בתווך כמובן נמצא ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הנדרש להכרעות קשות. ממשלתו, קבינט המלחמה שלו וגם הצבא עשו טעויות אסטרטגיות קשות כשחשבו שהאשראי הבינלאומי לפעולה בעזה נוכח זוועות אוקטובר 2023 יהיה בלתי מוגבל.
היה צריך להפעיל שתי אוגדות במקביל, גם בצפון הרצועה וגם בדרומה, למן ההתחלה. לכל הפחות, לא היה צריך לעצור את המומנטום הצבאי לשלושה חודשים ולכבוש את רפיח ודיר אל-בלאח מיד לאחר כיבוש בית החולים שיפא בלב העיר עזה. ככל שהזמן עובר, זה נעשה יותר ויותר קשה מבחינה בינלאומית.
יש הקוראים לו לעשות "הכרעה בן-גוריונית" ולומר "לא" ללחצים האמריקניים. אני חושב שהם טועים במינוח, ולא בכדי.
ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר ז"ל נענה ללחץ האמריקני ושמר על איפוק בזמן מלחמת המפרץ, אולם סירב להקפיא התנחלויות עבור ערבויות אמריקניות לקליטת עלייה בשיא העלייה מרוסיה, גם במחיר עימות חזיתי עם הממשל האמריקני של ג'ורג' בוש האב.
נתניהו נדרש ויידרש בקרוב להכרעה נוסח יצחק שמיר: עד כמה ועד איזו נקודה לומר "לא" לאמריקנים, ותמורת מה לומר להם "כן, אבל". צודקת הממשלה, אשר על פי הפרסומים דורשת לוודא שאין ערבויות אמריקניות הזויות לאי חידוש המלחמה אחרי עסקת חטופים.
תטעה הממשלה, לדעתי, אם תלך על עסקת חטופים חלקית וארוכה מדי מבחינת לו"ז יישום. הכניסה המוגבלת לרפיח צריכה להתרחב, ולהביא לכל הפחות לכיבוש רפיח, תוך ריסוק גדודי החמאס הרצחניים שבה.
אם "לעולם לא עוד – זה עכשיו", כפי שאמר השבוע ראש הממשלה נתניהו בטקס ב"יד ושם", אז
רפיח, אתמול, בכל הכח.
