ביום ראשון שעבר התקיים טקס הוקרה מרגש במיוחד ליהדות התפוצות, שגם עומדת לצד ישראל במערכה הבינלאומית הנלווית למלחמת "חרבות ברזל", וגם עומדת תחת מתקפה אנטישמית חסרת תקדים בהיקפה מאז מלחמת העולם השניה, במיוחד מצד אוכלוסיות מוסלמיות גדולות בחו"ל.

הטקס, בהובלת המשרד לענייני תפוצות והמאבק באנטישמיות, בראשו עומד השר עמיחי שיקלי, מילא את בנייני האומה בירושלים מפה לפה בסטודנטים של "תגלית", חיילים וחיילות, משפיעני רשת בינלאומיים וגם מנהיגי קהילות, חברי כנסת ושרים.

עין אחת לא נשארה יבשה כשנועה קירל פתחה, ביחד עם זמרי הלהקות הצבאיות, בביצוע מיוחד של ההמנון "התקווה", כשהיא חוזרת מספר פעמים על הפזמון "ארץ ציון וירושלים". זה נמשך עם נאום מרגש של השר, שבו הישווה את משפיעני הרשת ואת גיבורי המלחמה הנוכחים באולם לאסתר והדסה ממגילת אסתר, ולגיבורי תל-חי וטרומפלדור.

לאחר מכן, עלו מספר משפיעני רשת וגיבורי תרבות מן העולם, שהתייצבו מאז שביעי באוקטובר לצד ישראל במערכת ההסברה העולמית הקשה, ובהם הזמר הבינלאומי היהודי המצליח מתיסיהו, השחקן היהודי אמריקני המצליח מייקל רפפורט ועוד, לפאנל שאלות מעניין על אתגרי ההסברה ועל עמידתם מול מתקפות אנטישמיות ואפילו קריאות לחרם מולם. מתיסיהו גם שר שירו "One Day".

שיא הערב היה כאשר שלושה חיילים – חיילת ושני חיילים, ליתר דיוק – שנפצעו במהלך הקרבות בעזה במסגרת המלחמה, עמדו מן הקהל עם מיקרופון וסיפרו את סיפור גבורתם. הקהל נעמד ומחא לכם כפיים, ארוכות. איך שרים "התקווה 6" עם שירם החדש? "עם של גיבורי על", על מלא.

שובו של השישי לאוקטובר

ומצד שני, בדרך לשם ומשם, ברכבת לתחנת יצחק נבון וממנה, מאות מפגינים אנרכיסטים מנסים להחזיר אותנו ל-6 לאוקטובר, באמצע מלחמה, כאילו בשמן של משפחות החטופים.

מטה המשפחות, שבתחילה נוהל על ידי איש יחסי הציבור של מחאות הרפורמה המשפטית רונן צור, שהינו מתנגד בוטה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אמנם נפרד מצור – אבל צור לא ממש משחרר אותם, ומתיימר לדבר בשם המשפחות, כקרדום פוליטי נגד הממשלה המנהלת בעת הזו מלחמה קשה ביותר, גם בשטח וגם בזירה הבינלאומית.

וכך אנו עדים, לצערנו, לשובו של השישי לאוקטובר למחוזותינו. הסתה קשה, פילוג, אנרכיזם משתולל – הכל בשם המטרה ה"קדושה", להפיל אל ביבי. כפי שכתב מישהו אחר לא מזמן, יש אנשים במדינה שהפלת נתניהו עבורם חשובה יותר מניצחון על חמאס.

שיא השיאים, אם כל האזהרות, היה השבוע בבלפור, עת עשרות מפגינים פרצו את הגדרות והגיעו את הגדר האחרונה בבית ראש הממשלה, כשבידם לפידים בוערים. לא צריך דימיון רחב מדי מה היה קורה לו היו מגיעים אל ראש הממשלה ורעייתו ששהו בבית באותו הזמן.

תגובת המשטרה והשב"כ? דלה ביותר. מזכירה מדי את השביעי לאוקטובר, בו לא היו כוחות הגנה מספיקים על גבולות המדינה. שלושה עצורים בסך הכל, שלושתם שוחררו למעצר בית (!!!) כעבר פחות מ-12 שעות. איך המפגינים אוהבים לצעוק? בושה!!!

אפילו יותר מסכנת ההסתה והאלימות, המקבלת חצי עידוד וקריצה ממערכות אכיפת החוק הפוליטיות שיש לנו כאן, טרגדיה לא פחות גדולה היא הפגיעה בחוסנה ומעמדה של ישראל בעמידתה מול חמאס. אויבי ישראל האכזרים רואים את המהומות ומחככים ידיהם בהנאה – למה שהם יתגמשו במו"מ לשחרור החטופים? יש ישראלים שעושים עבורם את העבודה, וחותרים להפלת הממשלה. הזיה.

מה עושים? זה תלוי בכולנו.

לכולנו יש דעות פוליטיות. לכולנו יש עמדות. יש מחלוקות בעם, בוודאי. אבל זה לא הזמן למלחמות פנימיות. לא כשאויב אכזר מחזיק 134 חטופים וחטופות, לא כשעוד לא הכרענו את חמאס.

והעיקר: הפגנות – כן; אלימות ואנרכיה – לא ולא. זה המעט שאנחנו חייבים גם לקורבנות הטרור ולנופלי המלחמה.